סימון וייל: כוכב צפון

סימון וייל: כוכב צפון

״לא היה שר חינוך אחד ב-20 השנים האחרונות שלא נשבע לשפר את מעמד המורה״, כתב אור קשתי במאמר ב"הארץ" (11 באוקטובר 2013). קשתי ציין כי מעמד המורה בישראל הוא מהנמוכים בעולם. הבעיה איננה רק ישראלית. מורים וחוקרי חינוך בעולם כולו מודאגים ממעמד ההוראה וטוענים כי חל משבר במעמד המורים כגיבורים מוסריים.

אולי מן הטעם הזה מגלים לאחרונה אנשי חינוך רבים עניין רב בפילוסופיה החינוכית של ההוגה הצרפתייה סימון וייל. כך למשל, מארי-זואי באודון, חוקרת מפלורידה, נעזרת בווייל כדי לנסות לבנות מחדש את מעמד המורה כדמות מוסרית; קזואקי יודה, מהחוג ללימודי הוראה באוניברסיטת קולומביה, מרחיב על הדרך שבה תיארה סימון וייל את מטרת החינוך – ללמד את התלמידים תשומת לב (attention). המושג תשומת לב אצל וייל מתקשר למושג אהבה ונוגע ליכולת שלנו לזהות אחרים כיצורים בעלי רצונות עצמאיים ולא כאמצעי להשגת מטרה. וייל טענה שחינוך משמעו ללמד את התלמידים לאהוב אנשים אחרים, כלומר להקדיש להם תשומת לב.

סימון וייל היתה מורה לפילוסופיה שכמעט מעולם לא התנהגה כפי שהיה מצופה ממנה. הורי התלמידים שלה התקוממו נגדה, מפני שלא לימדה בהתאמה למבחני הבגרות, שאלה שאלות פרובוקטיביות והשתתפה בהפגנות של אנרכיסטים. התלמידים דווקא אהבו אותה. הם לא היחידים. האפיפיור פאולוס השישי ציין את ספרה ״רמזים לנצרות אצל היוונים הקדומים״ כאחת ההשפעות האינטלקטואליות המכריעות על חייו. המשורר הפולני צ׳סלב מילוש אמר בנאום קבלת פרס הנובל שלו שהוא ״חב עמוקות״ לכתביה של וייל. אלבר קאמי אמר שכתביה הם החשובים ביותר שנכתבו במערב מבחינה חברתית ופוליטית מאז קרל מרקס. קודם שיצא מפריז כדי לקבל פרס נובל לספרות, בחר קאמי להתבודד בדירתה של וייל.

כיצד קרה שנערה להורים יהודים חילונים בפריז לימדה אפיפיור איטלקי שיעור בנצרות? מדוע עד עצם היום הזה אמנים, סופרים ומשוררים – קאמי ומילוש הם רק שניים מני רבים – רואים בה מקור בלתי נדלה להשראה? מה אפשר ללמוד מהניסיון של וייל בתור מורה על כוח, חמלה, פטריוטיות, יופי ומוסר?

בפתיחת המסה ״המיתוס של סיזיפוס״ מציין קאמי שכדי שנכבד את הפילוסוף עליו לקיים את שהוא דורש. ייתכן שמכאן הגיעה המשיכה הראשונית של קאמי לאישה שלא הכיר. בשונה מפילוסופים ואינטלקטואלים רבים במאה העשרים, קיימה סימון וייל את אשר דרשה. היא כתבה: ״המוות הוא המתנה הגדולה ביותר שמעניקים לנו החיים; להשליך אותם בצורה לא ראויה הוא החטא הנורא ביותר״. דברי ימיה משקפים את מה שהיא חשבה שייתן למוות שלה משמעות. היא היתה מורה לפילוסופיה וספרות בבתי ספר, ובסופי שבוע לימדה פועלים בהתנדבות. היא הצטרפה לכוחות הנלחמים בפשיסטים בספרד, וקריירת ההוראה שלה הסתיימה רק כאשר נאלצה להימלט מצרפת הכבושה.

כתיבה על וייל אינה עניין של מה בכך מבחינתי. הוריי, כל אחד בדרכו, נבהלו מהעניין של בנם בכתביה של וייל. אמי, שלומדת ומלמדת טאי צ׳י וצ׳י קונג יותר משלושים שנה, חרדה להשפעתה על תפיסת הגוף שלי, שכן מגיל צעיר היתה וייל זרה בגופה והאמינה שהגוף הוא כלא לנפש. היא פיתחה הפרעות אכילה עוד בנערותה ומתה בגיל 34. אבי, רב אורתודוקסי בהכשרתו וחסיד בנפשו, נרתע מהתיעוב שרחשה וייל לתפיסת האלוהות ביהדות ולהתכחשותה למוצאה היהודי. אלא שלמרות סכנות אלה ונוכח גלי הקיצוניות הלאומניים השוטפים את אירופה, ארצות הברית וישראל, הלקחים שאפשר ללמוד מן המורה הפילוסופית הזאת יקרי ערך.

 

ילדות ונערות

בוקר אחד בשנת 1914 התכנסה משפחת וייל לארוחת בוקר בביתה בפריז. שני ההורים, ברנרד וסלמה, לגמו קפה בחלב. לתדהמתם לקחה לפתע סימון, שהיתה בת חמש, את העיתון לידיה והתחילה לקרוא בו בקול רם. אחיה הגדול, אנדרה, היה פחות מופתע. זה כמה חודשים שהם הכינו את ההפתעה הזו להורים: הוא לימד אותה קרוא וכתוב בסתר. סימון ואחיה המבוגר ממנה בשנתיים היו גאונים. אנדרה, שבגיל 12 קרא אפוסים ביוונית עתיקה לכייף, צמח להיות אחד מגדולי המתמטיקאים במאה העשרים, אך כשתיאר את עצמו נהג לומר שהוא ״רק מתמטיקאי״, רמז למה שחשב על אחותו.

סימון הצעירה ואחיה בלעו ספרים זה לצד זה ושוחחו בשפות שרכשו במהלך שנות ילדותם ונעוריהם: אנגלית, גרמנית, לטינית, ויוונית עתיקה. עברית לא ידעו. שני ההורים גדלו במשפחות יהודיות אך התנתקו מיהדותם. ברנרד היה רופא שטיפל בעיקר ביהודים, וסלמה ניהלה את הבית. היא היתה אם אוהבת, אך נוקשה ושתלטנית והיה לה יחס משונה למגע וגוף: היא לימדה את ילדיה להיות אסטניסים ולהירתע מכל מגע גופני, נשיקה, חיבוק או שילוב ידיים. חרף העובדה שאצל משפחת וייל רחצו ידיים כמו בטקס דתי מטעמי ניקיון וזהירות, היתה סימון ילדה חולנית. גרוע מכך: היא בקושי אכלה. בגיל תשע, לאחר שגילתה שנמנע מהחיילים הצרפתים בחזית לאכול ממתקים היא הפסיקה לאכול שוקולד. השימוש באכילה כנשק ומחאה ליווה אותה גם בחייה הבוגרים.

סלמה וייל גידלה את שני ילדיה כבנים. היא הלבישה את סימון בבגדי בנים, והתייחסה אליה ואל אנדרה כשווים לכל דבר. סימון אימצה את הרעיון ולא הסכימה שיתייחסו אליה אחרת בשל מינה. גם בבגרותה לבשה בגדים שהסתירו את קווי המתאר שלה והצניעה את יופייה הרב. בספרה ״הכובד והחסד״ כתבה: ״אישה בעלת יופי יוצא דופן אשר מביטה בהשתקפותה במראה עלולה להאמין שזו היא. אישה מכוערת יודעת שהכיעור שבהשתקפות איננה היא״ (בתרגום עוזי בהר. כרמל, 1994).

סימון הצעירה הצטיינה בלימודיה בבית הספר והתכוננה לבחינות הקבלה ל"אקול נורמל סופרייר", שנחשב עד היום לאחד המוסדות היוקרתיים באירופה ובעולם כולו. לאנדרה, אחיה הגדול, נדרשה שנת מועמדות אחת בלבד (במקום שנתיים) כדי להתקבל. לסימון נדרשו שלוש שנים, אך לבסוף, בשנת 1928 היא דורגה ראשונה מבין כל המועמדים והתקבלה ללימודים. במקום השני בדירוג בחינות הסף באותה שנה היתה סימון נוספת, סימון דה בובואר. שתי הנערות המבריקות נפגשו פעם בחצר הסורבון. וייל, שחילקה עלונים רדיקליים על ״המהפכה שתאכיל את העניים״ אמרה כי ״רק המהפכה חשובה״. דה בובואר ענתה: ״משמעות החיים חשובה לא פחות״. וייל הרימה את עיניה בבוז ואמרה: ״רואים שאף פעם לא רעבת ללחם!״.

כוח הריכוז של וייל היה לאגדה גם בין התלמידים המבריקים שסבבו אותה. היא אספה רשימות קריאה מפלצתיות ונעלמה לימים שלמים כדי לטרוף את שבחרה לקרוא, זוחלת על הרצפה בין הרים של ספרים, פתקים ומאמרים. בזמן לימודיה הקימה יחד עם מכרים בית ספר לילדים של פועלי מסילות הרכבת ולימדה בו.

לא רק כישורי הלימוד, אלא גם החוצפה והשנינות שלה, היו לאגדה. כשאספה כסף לקרן למחוסרי עבודה, פנתה למנהל האקדמי של המוסד וביקשה ממנו תרומה. הוא הסכים, אך התנה את תרומתו באנונימיות. למחרת גילה מודעה על לוח המודעות שנכתב עליה באותיות קידוש לבנה: ״קחו דוגמה מהמנהל האקדמי שלכם ותרמו באופן אנונימי לקרן למחוסרי עבודה״. בשנת 1932, עם סיום לימודיה במוסד, שלח אותה אותו מנהל למשרת ההוראה הראשונה שלה – הרחק מפריז, בעיר שקטה בשם לה פוי-אן-ולה.

 

מורה ופילוסופית

הדבר הראשון שאמרה וייל הצעירה לתלמידיה לפילוסופיה הוא שלא יקנו ספרים. היא תספק להם כל מה שהם צריכים. היא הגיעה מפריז חמושה בכתבי גתה, אפלטון והומרוס בשפות המקור ותרגמה הכול בעצמה. התלמידים שהיא לימדה ב-1933–1934 ערכו את סיכומי השיעורים שנים רבות לאחר מכן והוציאו אותם בספר ״הרצאות על פילוסופיה״. השיעור אמנם ניתן בבית ספר תיכון רגיל בצרפת, אך רמת ההוראה והשיחה עם התלמידים היתה עומדת בסטנדרטים של כל שיעור פילוסופיה מתקדם באוניברסיטה.

וייל היתה אחוזת דיבוק רומנטי. היא הזניחה את תכנית הלימודים למבחן הבגרות הצרפתי, משום שחשבה שהוא משני לעומת האידאל: לעצב את דמויותיהם של תלמידיה, להפוך את נפשותיהם כדי שיתמקדו ברעיונות הפילוסופיים עצמם. כאמור, הורי התלמידים והרשויות לא התלהבו. חוסר השקט של ההורים גבר כשתמונה של וייל בהפגנה של אנרכיסטים התפרסמה בעיתון. חששותיהם התגברו כשנפוצה שמועה בדבר מעורבותה בתנועות איגודי עובדים רדיקליים.

וייל היתה מה שהיינו מכנים היום ״שמאלנית רדיקלית״. אלא שהיא היתה רדיקלית גם ביחס לרוב השמאלנים בדורה, שנרתמו למאמץ הקומוניסטי. לווייל בת ה-23 היתה ביקורת מנומקת על מרקס ועל ברית המועצות הסובייטית. היא חשבה שמרקס טעה בטענה שכלכלה היא הכוח המניע את העולם וסברה כי כוח כשלעצמו, על שלל צורותיו, משחית את בני האדם. במאמרים שכתבה האשימה את סטלין, לנין וטרוצקי בבגידה באידאלים של השוויון האנושי. הם דורשים לייצג ולהנהיג את הפועלים, כתבה, אך מעולם לא עבדו במפעל. במאמר אחר השוותה את סטלין להיטלר, השוואה שהיום אולי נראית סבירה, אך בימים ההם היתה מרעישה. התגובה לא איחרה לבוא.

בכנס איגודי המורים ב-1933 הותקפה פיזית על ידי המשלחת הסובייטית, שראתה בה בוגדת שנואה – אירוע שהוכיח את מידת השפעתה. לא הרבה אחר כך, ולמרות הביקורת שלה, הזמינה את ליאון טרוצקי, מאדריכלי המהפכה, להתארח בבית הוריה בפריז. היא ביקשה שיחה ״אחד על אחד״, ולאחר שעה קלה עלו צעקות מאחורי הפרגוד. זו לא היתה הצרפתייה הצעירה שאיבדה את קור הרוח שלה, אלא המנהיג המנוסה שלא היה מסוגל להתמודד עם המילים שהטיחה בו. במאמר מאוחר יותר, שנקרא ״עצה ידידותית לשמאלנים רדיקליים״, התייחס אליה טרוצקי בהערת שוליים נבזית ומשעשעת וכתב: ״לגברת סימון וייל יש הזכות, כמובן, שלא לדעת שום דבר. אך זה לא הכרחי לנצל זכות זו״.

וייל פוטרה ממשרת ההוראה שלה אך חזרה ללמד, הפעם בעיר אוֹסר. הפשיזם באירופה התחזק ווייל כתבה נגד הסוציאליסטים והפשיסטים כאחד. לדבריה, קבוצת אנשים אינה יכולה לגבש ״מחשבה קולקטיבית״ או להיות בעלת ״נפש קולקטיבית״. תודעה קולקטיבית היא "ביטוי חסר משמעות״. היום הביטוי זיכרון קולקטיבי שגור בפי כול, אך סימון וייל, שראתה כיצד הנחשול הפשיסטי, הקומוניסטי, והלאומני משתמש באשליית הקולקטיב כדי לרתום אנשים לפעולה, מחתה. אין דבר כזה קולקטיב, אלא רק אוסף של יחידים, שיכולים להירתם למטרה פוליטית משותפת, אך לעולם לא להתמסר לאשליה שהם אחד. הערצת קולקטיב היתה לדידה עבודת אלילים.

 

סוף עידן התמימות

נאה דורשת נאה מקיימת. ווייל, אשר שפכה קיתונות של ביקורת על לנין וסטלין בשל נשיאת שם הפועלים לשווא, בחרה ללכת לעבוד במפעל. ״כפועלת שהיא אישה״, היא כתבה, ״הייתי בעמדת נחיתות כפולה. ספגתי עלבונות לא רק מצד הממונים, אלא גם מצד הפועלים האחרים. [...] לא היתה לי שום תמימות מטופשת בנוגע לסוג הבדיחות במפעלים״.

מלבד העובדה שהיתה אישה, היא גם בילתה את רוב ימיה בחברת ספרים והיתה מרושלת ושלומיאלית במיוחד. אין-סוף תאונות בהפעלת המכונות לבשו צורה של כוויות וחתכים על גופה, שהיה חולני ממילא. וייל עיכבה בגלל ידיה השמאליות את כל המפעל. היא השתפרה בהדרגה, אבל לא הצליחה לעמוד בקצב הייצור. ביומניה ובמכתביה היא מתארת את עצמה כעבד. הנופך הרומנטי שייחסה ל״בני מעמד הפועלים״ התחיל להתנפץ. היא הבינה שרק בורגנים ופילוסופים, רק מי שאינם מכירים את זוועות פס הייצור, יכולים לחלום שהמהפכה תבוא מאותם פועלים שכמוהם כעבדים.

לבסוף פוטרה וחוותה השפלה נוספת. התברר שהיא, שמסוגלת לקרוא ולכתוב ביוונית עתיקה, סנסקריט ולטינית, פועלת גרועה. היא לא הסכימה לקחת כסף מהוריה וחיפשה עבודה במפעלים אחרים. כאשר התקשתה למצוא עבודה, פנתה לנשק יום הדין: יופייה. גונבה לאוזניה שמועה שמנהל באחד ממפעלי רנו מעדיף בחורות נאות בתור עובדות. היא ביקשה מחברה שתאפר אותה וניגשה לריאיון עבודה, התקבלה ועבדה שם תקופת מה, אך בריאותה החלה להתערער. היא סבלה מבחילות וסחרחורות ולבסוף שוב פוטרה. כך הסתיים פרק האשליות האידאליסטיות בחייה.

 

מלחמה, התגלות וגלות

ב-1936 פורצת מלחמת האזרחים בספרד. סימון וייל מחליטה להצטרף ללחימה בכוחות המלוכניים של פרנקו הפשיסט. היא מגיעה לברצלונה ומתגייסת למיליציה יחד עם 6,000 לוחמים קטאלנים אנרכיסטים. אישה יחידה ביחידת גרילה. היא נשלחת לפשיטה, אך מצווה עליה להישאר מאחור. בשלומיאליות אופיינית היא נתקלת בסיר שמן רותח. כף רגלה המכוסה כוויות לא מחלימה היטב והיא נשלחת באנייה לאי קטן, ומשם מוצאת את דרכה לברצלונה. כשהיא מגיעה לעיר היא פוגשת את הוריה הדואגים, המחפשים אותה ללא הרף. לאחר זמן מה היא שומעת שהיחידה שאליה השתייכה הושמדה לחלוטין.

ככל שהימים עוברים הדברים מסתבכים ומבלבלים את תפיסותיה. כמה אנרכיסטים, אחים למאבק ולנשק, מספרים לה, וצחוק על שפתיהם, כי תפסו נער בן 15 שגויס לצבא הפשיסטי והציבו לו שתי אפשרויות: להצטרף אליהם ללחימה בפשיסטים או למות. הנער, אף על פי שגויס בעל כורחו, מצא חברים בצבא המלוכני ולא הסכים לצאת נגד חבריו לשעבר. הוא בחר למות. הסיפור זעזע את וייל. היא קראה לנער ״הגיבור הקטן שלי״, ונהגה להיזכר בו בעצב. אנרכיסטים אחרים סיפרו לה שתפסו שני כמרים וירו בהם. הם התפלאו כשראו את כאבה.

וייל התחילה לשאול את עצמה ״מיהו האויב״. האנרכיסטים אמנם מחזיקים ב״דעות״ כמו שלה ונלחמים למען המטרה הצודקת, אך גם הם אכזריים וצמאי דם. בכל זאת, כך כתבה, היא אוהבת אותם. הניסיון שלה בספרד הביא אותה למסקנה חד-משמעית: ״כשקבוצת אנשים מוצבת בתנאים מסוימים [...] אין לגברים דבר טבעי יותר מרצח״.

ב-1937 שבה ללמד לתקופה קצרה בסן קנטין, הסמוכה לפריז. תלאותיה השאירו צלקות בכל גופה השברירי והיא סבלה מכאבי ראש מתמשכים. לא עברה שנה, והיא נאלצה לצאת לחופשת מחלה בשל מצבה הבריאותי הקשה. היא נסעה לאיטליה, ובעיירה קטנה בשם סנטה מריה חוותה משהו שלא חשבה שהוא אפשרי. היא הרגישה צורך לרדת על ברכיה ולהתפלל. רק שנים אחר כך גילתה למישהו שבאותם רגעים הרגישה קשר ישיר עם ישו הצלוב.

לווייל היו נטיות נוצריות במשך כל חייה. האהבה שרחשה לכתבי אפלטון היתה דומה רק להיקסמות שלה מדמותו של ישו, אך היא לא ראתה בעצמה נוצרייה. אחרי פרק עבודתה במפעל היתה לה התגלות שכלית: היא השתכנעה שנצרות היא דת העבדים. הנצרות שלה, האהבה שלה לישו ולדת הקתולית לא השתלבו בשום מסגרת. מבחינתה, הנסים שיוחסו לישו לא היו נחוצים: ישו היה התגלמות הטוב והאלוהי באדם. עצם הרעיון שאדם יכול להיות טוב כל כך הוא נס. ואולם חרף תובנה זו היא לא היתה מוכנה להיטבל, משום שלא רצתה להפריד את עצמה משאר העולם ולבחור דת. ההתגלות הנוצרית שלה אילצה אותה להביט החוצה לדתות אחרות ולחפש הקשרים וקשרים במקום להתבצר בנוצריות.

המזל העיוור אירוני. דווקא כשווייל חוותה התגלות נוצרית, היהדות שלה נעשתה מרכיב משמעותי בחייה. אימת הנאצים הבריחה אותה ואת הוריה מפריז למרסיי. היא רצתה ללמד, אך חוקי משטר וישי אסרו על יהודים להיות מורים. היא כתבה לשר החינוך ואחר כך לקצין הממונה על ענייני היהודים ש״איננה יודעת מהי ההגדרה ליהודי״ וכי האפליה היא חוסר צדק ואבסורד.

במרסיי הצטרפה לרזיסטנס, מחתרת המאבק נגד שלטון וישי. היא חילקה עלונים והשתתפה בפעילויות, אבל לרוע מזלה היו מלשינים בקבוצה והיא נעצרה שלוש פעמים. בכל פעם שגררו אותה לתחנה, היא נשאה תחת מרפקה עותק של "האיליאדה" כמגן. וייל לא שיתפה פעולה בחקירות וכשאיימו עליה שיזרקו אותה לתא עם כל הזונות, ענתה: ״לא אתנגד להכיר אותן״. בדרך כלשהי ניצלה.

לאחר שנה וחצי במרסיי נמלטה משפחת וייל לקזבלנקה ומשם לניו יורק. במרסיי התיידדה סימון וייל עם כומר נוצרי וחוקר עברית. הוא הצר עמוקות על עזיבתה, והיא ניחמה אותו: ״אלו שלא אוהבים אינם יכולים להיפרד״. כלומר, רק אלה שאוהבים באמת יכולים להיפרד. בקזבלנקה עמלה וייל יום וליל על כתיבת הספר ״רמזים לנצרות אצל היוונים הקדמונים״. בספר הזה, שעליו אמר האפיפיור פאולוס השישי ששינה את חייו, עשתה וייל את מה שנראה בלתי אפשרי: היא בנתה גשר בין הנצרות לבין היוונים הקדומים.

ביולי 1942 הגיעה משפחת וייל לניו יורק. סימון לא חיבבה את ארצות הברית והרגישה שהאמריקאים עושים הכול מתוך רגשות פילנטרופיים וש״הרבה יותר מחמיא להיות מושא לרדיפה מאשר לנדבנות״.

בהארלם, שם התגוררה, גילתה נצרות שלא הכירה – היפוך גמור לכנסיות הצרפתיות הקתוליות הנוגות והעגמומיות. היא נחשפת לבשורה חדשה: זמר, ריקוד, שמחה, וקהילה. במילה אחת – לגוספל.

מצבה הבריאותי מחמיר. היא מחדשת את מנהג ילדותה מזמן מלחמת העולם הראשונה, ולא מוכנה לאכול יותר ממה שחייל צרפתי אוכל בחזית. באופן אירוני דווקא קשר עם יהודים מזין ומחזק את גופה. וייל מתחברת עם אישה יהודייה בת גילה ומתחבבת על משפחתה. מדי ערב סעדה איתם אבל לא חרגה מהדיאטה הפוליטית והפטריוטית שלה. אב המשפחה היהודי נהג להצית ויכוחים על עליונות היהדות על הנצרות, ובלהט הדיון, בני המשפחה הוסיפו אוכל לצלחתה בלי ששמה לב.

וייל הצליחה למצוא דרך להגיע ללונדון. היא מגיעה עם פנטזיות על יצירת כוח קומנדו של אחיות ומתחננת בפני מפקדים שונים ברזיסטנס שיתנו לה לצנוח בעורף האויב. לבושת בלויים, נראית לעצמה מטופשת ומרגישה פתטית. היא מלאה רגשות אשמה על כך שלפני המלחמה דגלה בפציפיזם, וככל שרגשות האשמה שלה גוברים,  מצבה הבריאותי מתדרדר. במאמץ אחרון, היא מתיישבת לכתוב את ״הצורך בשורשים״, יצירה שמעולם לא הושלמה, בה ניסתה ״לבנות מחדש״ את צרפת מבחינה אידיאולוגית, ובמקום לבסס את הקשר החברתי על בסיס רעיון החירות של המהפכה הצרפתית, שמה דגש על חובות שיש לנו זה כלפי זה.

וייל לא סיימה לערוך את הספר. גילו אצלה צהבת והרופאים המליצו לה על תזונה נכונה, אך היא סירבה לאכול יותר מכפי שחשבה שתושבי צרפת הכבושה יכולים להרשות לעצמם. רופאיה אמרו שמעולם לא נתקלו בחולה נוראית כזאת. היא התמוטטה, נלקחה לבית חולים וביקשה לעבור לבית חולים בכפר. כשליוו אותה לחדר עם חלון לשדות, לא רחוק מהעיירה אושפורד ומהנמל הקרוב ביותר לחופי מולדתה, אמרה: ״איזה חדר נאה למות בו״. בגלות, בשלביה האחרונים של המלחמה, קיבלה סימון וייל בת ה-34 את המתנה שציפתה לה כל חייה. ב-24 באוגוסט 1943 נפחה את נשמתה.

 

קצוות פרומים

יותר משבעים שנה עברו מאז מותה, אך כתביה, שאחדים מהם תורגמו לעברית, עוד מוצאים את דרכם ללבבות רבים. בשנת 2016 יצא לאור הספר ״המורה״, רומן ביכורים למתרגמת והחוקרת מיכל בן-נפתלי, אשר מצטטת רבות את סימון וייל וגם שוזרת את תובנותיה במחשבותיהן של הדמויות בספר.

בשונה מרוב הפילוסופים של העת האחרונה, יצאה וייל מנקודת מוצא מוסרית. ״ההשתוקקות אחר האמת איננה מפני שהיא האמת, אלא מפני שהיא הטוב״. וייל ביקשה ללמד את תלמידיה לחפש את הטוב ואת הצודק, ולא רק לדעת כיצד לחבר מילים למשפטים משכנעים או לפתור משוואות. בעולם של פוסט-אמת, וייל עומדת איתנה – קיום הטוב אצלה ודאי יותר מכל דבר אחר. היא סלדה מהיידגר, הפילוסוף שרחש חיבה לנאציזם, כפי שסלדה מניטשה, שכן אין מה ללמוד לדידה ממי שלא מאמין במוסר ובאחריות אישית.

גם מהשגיאות של וייל יש ללמוד. היא סברה שאהבה היא אחד המפתחות למוסר, אך הרצון להיות קדושה עיוור אותה מלראות שכדי לחוות אהבה וצדק צריך ראשית לאהוב את עצמך, על מגרעותיך האנושיות, ובכלל זה הוויית הגוף.

סלידתה של וייל מהיהדות נבעה מבורות. היא טענה שכדי לשפוט פילוסופיה או דת יש להכיר אותה מבפנים; במקרה זה לא קיימה נאה כפי שדרשה. את היהדות לא באמת הכירה. היא קראה רק את התנ״ך, ואף שאהבה חלקים ממנו ובמיוחד את ספר איוב, היא ראתה באלוהים המשתקף בכתובים אל רצחני ועיוור לצדק.

סימון וייל שאפה להיות גיבורה ואף מעין קדושה. היא לא הרפתה מן האמת, ולא חשוב עד כמה קיצוני היה הקו שהאמת הכתיבה. ייתכן שתפקיד הגיבורים אינו לשמש לנו מודל להשראה, אלא להיות כוכב הצפון שעוזר להתמצא בהליכה בלילה. קזואקי יודה כתב: ״אני מבין את הטיעון של וייל כתשובה על השאלה של סוקרטס בדיאלוג 'מנון' – האם אפשר ללמד את המידה הטובה. וייל מחליפה את המידה הטובה בתשומת לב, ועונה שאפשר ללמד תשומת לב, ולא זו בלבד אלא שתשומת לב צריכה להיות מטרתו היחידה של החינוך".

התפרסם בהד החינוך גיליון מרץ 2017