הפנים החדשות של האנטישמיות

הפנים החדשות של האנטישמיות

אבא שלי נורא רגשן כשזה מגיע לפוליטקה. אני ואחיות שלי נהגנו לנצל את זה בארוחות שבת והצקנו לו בויכוחים פוליטיים רק כדי לראות אותו מאדים. איכשהו, רוב הדברים הובילו בסופו של דבר לאנטישמיות ואחר כך לשואה.

אבא שלי גדל בקהילה האורתודוקסית של עמק סן פארננדו בלוס אנג׳לס. רוב החברים שלו היו בנים ובנות של ניצולים. הוא וילדים אחרים היו לוחשים אחד לשני סודות בנוגע להוריהם — אלו ששרדו את אושוויץ, ברחו לברית המועוצות או חפרו בור באדמה בלב היער ושהו בו בשלגים ובשריפות. סבא שלי לא היה ניצול, אבל הוא הוכה כמעט יום יום בבית הספר הנאצי בו למד לפני שהמשפחה שלו נמלטה ברגע האחרון ב-1933.

היום, אבא שלי חושב שהילדים שלו לא מתייחסים לסכנות האנטישמיות מספיק ברצינות. נולדנו וגדלנו בירושלים ולמרות שסבתא של החבר הכי טוב שלי היתה ניצולת שואה, זה היה נדיר. לא גדלנו בין ניצולים וילדי ניצולים כמו אבי. למדנו היסטוריה יהודית אירופית בבית הספר, השואה היתה מרכזית בלימודינו, אבל בשנות התשעים אוטבוסים עוררו יותר חששות ממקלחות. לשון אחר, כפי שאבי אומר, יש פער דורי בנוגע ליחס לאנטישמיות. 

לפני כמה חודשים אבא שלי לקח אותי לאכול צהריים ביום שישי. ישבנו ב׳פינתי׳ במרכז העיר וחיש מהר המטעמים נאכלו והצלחות נותרו נקיות. השיחה שלנו נדדה לפוליטיקה ומשם שוב לאנטישמיות. הוא הפך נוגה ומהורהר. אבי התוודה: ״כשהייתי ילד, חשבתי שאחרי השואה אנטישמיות תעלם מעל פני האדמה. שהלקח נלמד.״

הצער והעצבות שלו נותרו איתי במשך כמה ימים. 

שלא כמוהו, מעולם לא חשבתי שאנטישמיות שייכת לעבר בלבד. הרטוריקה הפוליטית של אנטישמיות מתארת קבוצה של אנשים אשר לכאורה מתחזים להיות חלק מהחברה אבל, למעשה, זוממים לקדם את מטרות הקהילה שלהם על חשבון רווחתה של החברה, הלאום ואפילו מתכננים להשתלט על העולם. במקומות מסוימים זה קשור בכך שהיהודים ״מרעילים״ את החברה. הרטוריקה הזו היא פוליטית מפני שמשתמשים בה לצרכים פוליטיים: השנאה כלפי היהודים היא דרך לווסת כעסים ותסכולים של הציבור במקום לגעת בבעיות אמיתיות. 

הלשון מלאת השנאה הזו זורמת דרך היסטוריה האירופאית. היהודים היו לכאורה אחראים למגפה השחורה, אפו מצות בדם נוצרי ודקרו את גרמניה בגב במלחמת העולם הראושנה בכך ששיתפו פעולה עם האויבים. אנטישמיות במזרח התיכון, אשר במידה רבה מאוד חלחלה מאירופה, מספרת סיפור דומה. מאמר מ-2004 של חנאן אחמיס ממשרד החוץ הפלסטיני מציין את הפרוטוקולים של זיקני ציון כרשומות המקוריות מקונגרס הציוני הראשון. אני ראיתי את הפרוטוקלים של זקני ציון נמכרים בחוצות ירדן, צפון עיראק ומרוקו. 

עד כמה שידוע לי, אנטימשיות במזרח התיכון מדגישה יותר את ישראל כקנוניה להשתלטות יהודית על פלסטין והאזור, בעוד באזורים אחרים בעולם, נאמר בארה״ב, מרכז הפעילות של היהודים בדרך לשליטה בינלאומית הוא דרך מערכת הבנקים. אבל אלו הבדלים דקים וגם בטורקיה אפשר למצוא ספרים על האופנים דרכם משפחת רוטשילד מנהלת את העולם מבין הצללים. 

בארה״ב גואה גל עכור של אנטישמיות. מאמר מערכת של הג׳רוזלם פוסט מלפני כחצי שנה אמר כי ישנה קורלציה בין מפיצי האנטישמיות לבין תומכי דונאלד טראפ. הגל הזה מתודלק על ידי תאוריות קונספירציה פרואות. רבים מהתאוריות האלו מציגים את היהודים כצאצאיהם של הכוזרים אשר, על פי מקורות בלתי מהימנים אלו, המירו את דתם ליהדות במאה השמינית או התשיעית. על פי תאוריית קונספירציה אחת, היהודים הכוזרים מתרגלים את התלמוד הבבלי, חדרו לאירופה וארה״ב והשיגו כוח מוחלט דרך מערכת הבנקים, האוניברסיטאות, המדיה ועיסקי הבידור. מוטיב חוזר נוסף בתאוריות הללו הן שאשכנזים אינם ״יהודים אמיתיים״ וכי רק ספרדים עשויים ״חומר יהודי אמיתי״. לסרטי הקונספירציה שניתן למצוא ביוטיוב שמות כגון: ״ביתם של הרוטשילדים: המאפיה הכוזרית שמתחזה ליהודים״ או ״הקונספירציה הציוניות הידועה בשם היהודים המזויפים (בית הכנסת של השטן)״.

היום, התקווה של אבי כי אנטישמיות היא עיניין של העבר בלבד נראת נאיבית. המחלה האנטימשיות עוד מפעפעת בעולם. אך גם יהודים רדופים על ידיה. התנועה הלאומית היהודית, הציונות, קיוותה למלא את הנבואה היהודית ולחזור לציון. אך הציונות גם היתה תשובה לאנטישמיות אשר אימה על חיי היהודים באירופה דרך הבטחת אזור אוטונומי שיהיה בטוח ליהודים להתקיים בו. התרבות האירופאית בזמן לידת הציונות היתה שטופה באנטישמיות, וכפי שקורה לעיתים, הקורבן ירש משהו מתפישותיו של המדכא. קולות האנטישמיות האירופאיות עוד מהדהדים בחברה הישראלית. 

הציונות האשכנזית-חילונית שאפה להתנתק מיהדותם ולהפוך ל״יהודי החדש״ — יהודים אשר אינם יהודים באופן סטריאוטיפי כמו הוריהם. הדימוי השלילי של היהודים — עלובים, קמצנים, בעלי פאות, לבושי סחבות, מסריחים — מצא את דרכו לחילוניות הציונית, בעיקר במאמצים לעצב יהודי אשר איננו ״גלותי״, אשר לא מתנהג כמו יהודי מהתפוצות. במקרים מסוימים, יהודים אשר הגיעו לפלסטינה המנדטורית או לאחר מכן למדינת ישראל הוכרחו לוותר על סממנים יהודים. למשל, ב-1950 קבוצה של מנהיגים מקהילת יהודי תימן פנו לרבנות הראשית בטענה כי בכוח הזרוע בני הקהילה שלהם הוכרחו לגלח את פאותיהם וזקניהם. 

בעוד נטיות אנטשימיות אינן נפוצות עד מאוד בחברה החילונית, ובעוד הדור הצעיר של הישראלים לא ירש אותן, יש בזה משהו שיש לקחת ברצינות. ישנם ישראלים רבים אשר מוצאים סממנים יהודים מובהקים לדוחים ומאיימים. בפעם הראושנה שאני נתקלתי בזה הייתי בן חמש או שש. אמא שלי לקחה אותי לגן משחקים בביקור בתל אביב. משסיימתי להחליק במגלשות, שמתי לב שאמי משוחחת עם אישה זרה. התקרבתי. האישה התלוננה במילים ודימויים מכוערים אשר לא הצלחתי לשכוח עד היום, כי ״הדתיים הורסים את המדינה״. שלא כבדרך כלל, אמי היתה שקטה.

אחרי שהאישה ההיא הלכה, שאלתי אותה, ״אמא, היא לא ראתה שאני לובש כיפה?״

״תתעלם,״ היא אמרה לי. ״היא סתם פסיכית״.

הפסיכים לא מפסיקים להפתיע. כשהייתי בן 17 אכלתי צהריים בבית של החברה הראשונה שלי. בגיל הזה כבר לא לבשתי כיפה, וייתכן שזו היתה הסיבה שאחת האורחות שלהם הרגישה בנוח לומר לידי שמשהו נורא קורה בירושלים. הסכמתי בהנהון החלטתי מבלי לדעת על מה היא מדברת. אחר כך הסבירה, ״הלכנו לקולנוע לפני כמה ימים וכשהאורות נדלקו, ראינו כיפות בכל מקום. זה מזוויע״.

זה באמת מזוויע ומשהו באמת נורא קורה בירושלים. 

בשמיני בפברואר האחרון שוברים שתיקה הזומנו לדבר בגלריית ברבור בנחלאות, ירושלים. האירוע עורר התנגדות ממספר רב של פולטיקאים וראש העיר ניר ברקת החליט לסגור את הגלריה. בזמן האירוע הגיעו שתי קבוצות גדולות: אחת מהן כדי להביע תמיכה בגלריה, השניה כדי להפגין נגד האירוע והובלה על ידי ״להבה״, ארגון אשר משתמש בטענה היהירה כי הוא מגן על הוגינה היהודית כדי לעורר שנאה ולהשליט טרור נגד ערבים ברחובות. 

אך בעת ההיא, להב״ה דווקא הפגינו נגד יהודים. רק חומה אנושית של שוטרים הפרידה בין הקבוצות המפגינות והמתח היה גבוה. האנשים בצד של להב״ה קראו לקבוצה השניה ״בוגדים״. שאלתי את אחד המפגינים מה העונש לבוגדים והוא ענה ״מוות״. איש אחר האשים את שוברים שתיקה כי הם ״מוכרים סודות של צה״ל לחמאס ולאויב״.

שוברים שתיקה הוא אירגון של יוצאי צבא אשר מדברים על מה שהם ראו ועשו. אפשר לחבב אותם, אפשר שלא, אבל עד היום, הם הוכיחו את עצמם כיחסית אמינים בעדותם. הטענה כי הם מוכרים סודות לאויבים היא שקר מכוער. שוברים שתיקה אשמים במכירת סודות מדינה לחמאס בדיוק כפי שהפרוטוקלים של זקני ציון הם תיעוד מקורי של הפרוטוקלים של זקני ציון מבאזל ובדיוק כפי שהמאפיה הכוזרית שולטת בארה״ב. יהודים צריכים לשקול את המילים שלהם בקפידה רבה לפני שהם מאשימים אנשים אחרים בבגידה במדינה ובהרעלת החברה.

רטוריקה אנטישמית הרבה פעמים נוגעת למתחים אתניים. בהפגנה ההיא היה ברור כי התומכים בזכותם של שוברים שתיקה לדבר הם ברובם אשכנזים, בעוד אלו המוחים נגדם היו מזרחים. יוצאי הדופן בצד של להב״ה היו בנצי גופשטיין ומספר יהודים אמריקאים, בניהם ברוך מרזל. גופשטיין ומרזל הם תלמידיו של מאיר כהנא, אמריקאי מברוקלין במקור גם הוא, והם אלו שמובילים את הקמפיין שמסמן ״שמאלנים״ כבוגדים. 

כשההפגנה לאט לאט התפזרה, שלושה מפגינים מבוגרים לידי שוחחו. אחד מהם אמר לחברו בכעס, ״אשכנזים, אני אומר לך, אלו לא יהודים אמיתיים״.

״אז מה אני אגיד לילדים שלי שהם חצי אשכנזים?״ אמר חברו. 

הראשון ענה לו מהורהר ״כן. גם הנכדים שלי״