הסופר המצרי שפרסם רומן אירוטי בעברית

הסופר המצרי שפרסם רומן אירוטי בעברית

ב-23 ביולי 1967 נחתה בנמל התעופה טיסה של חברת התעופה הסקנדינבית SAS. בין הנוסעים שירדו מהמטוס היה גבר רזה, מזוקן ובהיר עור שנראה בשנות השלושים לחייו, אף שהיה מבוגר יותר. הוא נכנס לנמל התעופה וניגש לביקורת הדרכונים.

התפרסם בגיליון הד החינוך תמוז תשע״ז, יולי 2017

״אתה רוצה לומר לי״, אמר הפקיד, מוודא ששמע היטב, ״שאתה מצרי, אדון וגיה גאלי?״

״כן״, ענה גאלי והושיט לפקיד את הדרכון שלו. הפקיד הישראלי נעץ מבט ארוך בדפי הדרכון והתעכב על מסמך הוויזה, אחר כך ביקש ממנו לבוא אחריו לחדר אחר. גאלי מצא את עצמו עומד לפני איש ביטחון שלהפתעתו פנה אליו בערבית בלהג מצרי ושאל אותו מה מביא אותו לישראל חודש וקצת אחרי תום מלחמת ששת הימים. ״אני פה במשימה עיתונאית״.

ביומנו כתב גאלי שהוא עושה ״את הגימיק של מצרי שמראיין את הישראלים״. ה"סקופ" העיתונאי שלו היה שהוא העיתונאי המצרי הראשון שמבקר בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, והוא קיווה שהטריק הזה ימצב אותו כמומחה למזרח תיכון ויזניק את הקריירה שלו. אבל מדוע שהרשויות הישראליות יסכימו שעיתונאי ממדינת אויב ייכנס לארץ? הן הסכימו. גאלי הורשה להיכנס לישראל ושהה בה שישה שבועות.

גאלי חשב שישראל התירה לו להיכנס בזכות הרומן הסטירי שהוא כתב על צעירי מצרים אחרי מהפכת הקצינים של נאצר בשנות החמישים, ״בירה במועדון הביליארד״ – ספר שהסופרת המצרייה המפורסמת אדהאף סואייף קראה לו ״אחד הרומנים הטובים ביותר שנכתבו על מצרים״. בריאיון לבי-בי-סי הסביר גאלי את היתר הכניסה שקיבל לישראל כך: "העליתי בספר בקשה לשלום עם ישראל וניסיתי להזכיר למצרים את הסבל של היהודים בגרמניה ומזרח אירופה. תיארתי גם את השחיתות של מעמד הקצינים המצרי – האליטה החדשה שלנו״.

ברישום היומן הראשון שלו מישראל כתב: ״הנה אני, כפי שאמרתי למישהו אתמול, ׳המצרי הראשון שמבקר בישראל מזה 15 שנה׳. ׳כן,׳ ענה אותו איש, ׳המצרי הראשון שהגיע מרצון׳, ושנינו צחקנו׳". ישראל החזיקה באסירים רבים אחרי המלחמה.

החיים היו במערב

וגיה גאלי נולד ב-1927 או 1929 באלכסנדריה למשפחה קופטית עשירה בת המעמד הגבוה. משסיים את לימודיו בתיכון התחיל ללמוד בקולג׳ ויקטוריה באלכסנדריה ונדד משם לשלוחה בקהיר. בשנת 1947 התחיל ללמוד בפקולטה לרפואה באוניברסיטת קהיר ומשם עבר ללמוד בסורבון בפריז, אך נשר מהלימודים בשנת 1953.

ב-1957 ״נמלט״ גאלי ממצרים לאירופה. המילה נמלט מופיעה במירכאות משום שלא ברור אם באמת היה בסיכון. הוא נהנה לומר שלא היתה לו ברירה אלא להיות גולה. גאלי נדד משטוקהולם להמבורג ושלח ידו בעבודות כפיים למשך כמה שנים. בזמן שעבד במפעל בגרמניה – מדינה שלא אהב ותיאר את אנשיה כקרים – השלים את כתיבת הרומן הראשון והיחיד שלו "בירה במועדון הבילארד", שראה אור בלונדון ב-1964. הרומן התחבב מאוד על מבקרים והתקבל באהדה גם אצל סופרים אחרים. היו שטענו אז כי אם רוצים להסביר למישהו כיצד נראתה מצרים בשנות החמישים והשישים ומדוע אירופאים ואמריקאים התקשו להבינה, יש לתת להם את הספר הזה. אגב, אף שהספר זכה לשבחים רבים ותורגם לצ׳כית ולעברית, הוא לא נחל הצלחה מסחרית. הרומן שרד על המדף כסוד ספרותי המוכר בעיקר לתלמידי מזרח תיכון באנגליה ובארצות הברית ולערבים חובבי תרבות אנגלית. כשלמדתי בשנת חילופי סטודנטים באוניברסיטת אוקספורד היה לי מורה, דוקטורנט מצרי, אשר כלל את "בירה במועדון הביליארד" ברשימת קריאת החובה בקורס. פתחתי את הספר לראשונה בבאר מרווח מלא קהל ומשכתי מבטים תמהים כשכבר בשורות הראשונות התחלתי לצחוק מההומור החד של דמות המספר ברומן, ראם. 

ראם דומה מאוד לווגיה גאלי עצמו. הוא בן למשפחה קופטית בת המעמד הגבוה, אביו מת והשאיר אותו ואת אמו מרוששים. וראם, כמו גאלי, חובב שתייה, הימורים ונשים. במידה רבה מגולל הסיפור את ההתעוררות הפוליטית של גאלי. הוא גדל במעמד שבו ״לא פוגשים כמעט מצרים״ ושאנגלית וצרפתית שגורות בו יותר מערבית, מעין בועה בלב מצרים – שראתה בעצמה חלק מהמערב יותר מאשר ממצרים עצמה.  

הסופר המצרי היחיד שפרסם רומן ארוטי בעברית

כמה חודשים לאחר שראה הספר אור באנגליה ב-1964 נפל עותק לידיו של ישראלי בשם אורי פז. פז היה סופר ומתרגם של טקסטים משונים וסנסציוניים. הוא תרגם, או "עיבד מן המקור האנגלי", כפי שכתוב בספר עצמו, ספר בשם ״דמונקרטיה – שלטון השטן״. שמועות מספרות שהספר אינו תרגום או עיבוד, אלא פרי עטו של פז עצמו.

פז תרגם בחופזה את "בירה במועדון הביליארד", אף על פי שהוא לא רכש את זכויות התרגום. הוא הוציא אותו לאור בהוצאה קטנה שפתח, כנראה בתקווה שזו תהיה הצלחה שיוכל למנף. הספר יצא בכריכה רכה, על נייר זול, בגודל שנכנס לכיס אחורי של ג׳ינס. העיצוב היה מחריד ועל הספר הופיע כיתוב צעקני: ״הסנסציה הגדולה של השנה!!! אל תחמיצו!!!״. הספר לא הצליח. ההוצאה נעלמה מעל פני האדמה, ופז נתקע עם עותקים רבים ללא שימוש. אף על פי שנברתי בארכיונים וניסיתי לשוחח עם הדמויות הפועלות באותן שנים, לא הצלחתי לגלות מי היה אחראי לרעיון למכור את העותקים שנותרו בשם אחר – ״משקאות חריפים ונשים זולות״. לכבוד השם החדש הוחלפה גם הכריכה, והספר הצטרף לסדרה של ספרות ארוטית, שמנתה בין השאר גם ספרים כגון ״אורגיות בחצר הצאר״ ו״הנימפומנית הסוטה״. חרף המיתוג המחודש, לא זכו גאלי או פז לתהילה בישראל.

באופן מפתיע, גאלי מעורר לאחרונה עניין מחודש. הרומן שלו יצא לאור מחדש בארצות הברית ובאנגליה, תורגם לראשונה לערבית ונמכר בחוצות קהיר ואלכסנדריה. גם יומניו עומדים להתפרסם בימים אלה בשלושה חלקים בהוצאת האוניברסיטה האמריקאית של קהיר. הכרך הראשון כבר ראה אור. אחד הנושאים העיקריים בספר, הבטחותיה הנכזבות של המהפכה, זכה לרלוונטיות מחודשת אחרי אירועי 2011 במצרים, האביב הערבי.  

הביקור בישראל

גאלי קיווה כאמור ש״הגימיק של המצרי שמראיין את הישראלים״ יזניק את הקריירה שלו, והיה נרגש מאוד לקראת הנסיעה אשר שינתה את התפיסה שלו על מדינת היהודים. בריאיון שלו עם הבי-בי-סי לאחר ביקורו סיפר כי טרם בואו היה לו יחס חיובי ביותר לישראל, אך ההיכרות שלו עם האנשים בירושלים, תל אביב וחיפה אכזבה אותו קשות:

אני עדיין בעד הבנה הדדית בין הערבים וישראל. אך בעוד שקודם היתה הטענה שלי מופנית לערבים, עכשיו אני מרגיש שישראל אשמה הרבה יותר מהערבים במצב הלוחמני המתקיים במזרח התיכון. השינוי התפיסתי שלי לא נבע מקריאת ספרים או צלילה לדיונים גאוגרפיים או פוליטיים מתוחכמים, אלא משיחות ידידותיות ולא רשמיות עם ישראלים כששהיתי במדינה שלהם. ככל שדיברתי עם אנשים בדרגים הגבוהים, עם מקבלי ההחלטות, הרגשתי פחות ופחות שיש סיכוי לשלום בינינו.

לקראת סוף הריאיון הוא מספר:

ישראלים שאלו אותי לעתים קרובות: "מה עלינו לעשות כדי שיהיה לנו שלום עם הערבים?" התשובה שלי היתה ועודנה: לתמוך בתנועות הפרוגרסיביות במזרח התיכון. להגיד לערבים: "איננו מכשירים בידי המעצמות האימפריאליסטיות לעיצוב העולם הערבי". [ישראלים צריכים] להודות כי המלחמה בסואץ ב-1956 היתה הטעות הגדולה ביותר שעשו, מפני שהיא טלטלה ערבים רבים, כמוני, שלא היו אנטי-ישראלים. נדמה שישראלים זוכרים את העבר רק כשהוא לטובתם.

נדמה שגאלי ניסה להגיד לישראלים שאם הם רוצים להיות חלק מהמזרח התיכון עליהם לבחור צד: לגלות סולידריות עם שכניהם לשכונה או לתמוך במעצמות הקולוניאליות. לגאלי, כמו לרבים עד עצם היום הזה, היתה תקווה שיהודים מזרחים יביאו לשינוי:

שלום ייתכן רק אם ישראלים באמת ירצו בשלום. זה יכול לקרות רק אם הממשלה הישראלית תהיה מורכבת מישראלים שמרגישים זיקה וקרבה לערבים, לא למערב. יש ישראלים כאלה אבל הם יהודים מזרחים ואין להם כוח פוליטי. אחרי הכול, רוב המפלגות הפוליטיות ממומנות על ידי התנועה הציונית במערב ולכן הן פרו-מערביות [...] אם יש ממשלה בישראל שרוצה בשלום הדבר הראשון שהיא צריכה לעשות הוא להתפנות מצדה של תעלת סואץ [סיני]. בנוסף ישראל מוכרחה להכיר בפלסטינים לשעבר כאזרחים שווי זכויות.

ה״בגידה״ במצרים

גאלי לא זכה לראות את הנשיא סאדאת נואם בכנסת ב-1977, את חתימת ההסכם ב-1978 עם ראש הממשלה בגין או את פינוי סיני ב-1982. כמה חודשים אחרי שחזר מישראל ביטלה ממשלת מצרים את האזרחות המצרית שלו. באותה העת גם התחזקה ידידותו עם כמה אנטי-ציונים ישראלים לשעבר. עם אחד מהם, עקיבא אור, ממייסדי מצפן, הוא נשא דברים באוניברסיטה בלונדון. גאלי כתב ביומנו שלפני תחילת האירוע ״ברנש מסוף האולם קם ואמר ׳כתבתם על הפוסטרים שלכם שווגיה גאלי מצרי. אני נציג של הממשלה המצרית. אדון גאלי איננו מצרי. הוא ערק לישראל׳״.

גאלי היה המום. הוא ענה מיד ש״ממשלה אינה יכולה לשלול את זהותו של אדם גם אם היא שוללת ממנו פיסת נייר״. הקהל מחא כפיים, הברנש עזב, אבל האירוע נחרת בלבו. הוא כתב ביומן שמה שאירע שם ״ניפץ [אותו] לרסיסים״. 

שבעה חודשים אחר כך, ״ביום האגרוף״ – 26 בדצמבר 1968, בלע גאלי בקבוק של כדורי שינה. זה לא היה ניסיון ההתאבדות הראשון שלו, וכפי שנהג ברגעים של מצוקה, גם באותו לילה הוא כתב ביומנו.

אני עומד להרוג את עצמי הלילה. הגיעה העת. אני, כמובן, שיכור. אבל הרי אילו הייתי פיכח זה היה הרבה יותר מסובך. אבל מה עוד אני יכול לעשות, יקרים שלי? שום דבר, באמת. כלום. והרגע הדרמטי ביותר בחיים שלי – הרגע האותנטי היחידי – הוא אכזבה ענקית. כבר בלעתי את המוות שלי. אני יכול להקיא אותו החוצה לו הייתי רוצה. אבל בכנות וביושר, אינני רוצה [...] אינני עושה זאת בעצב. להפך, אני עושה זאת בשמחה ואפילו (מצב קיומי ומילה שתמיד אהבתי) בשלווה.

עשרה ימים לאחר מכן נפטר גאלי בבית החולים. מאז מותו השתנו היחסים בין ישראל למצרים על נייר ההסכמים, אך בפועל הציבור הישראלי והציבור המצרי שטופי דעות קדומות. למרות הסכם השלום, עדיין מדובר בשלום קר. עדיין מסוכן למצרים להתראות ולהתחבר עם ישראלים, כפי שהסביר לי מכר מצרי, שכן מיד יניחו שהם בוגדים שעוזרים לאויב לרגל. וכך, בעוד שהמנהיגים שלנו מסתדרים מצוין מאחורי הקלעים, הם אינם מעודדים קשרים בין אנשים פשוטים.