Natan Odenheimer

מוות וגבריות

Natan Odenheimer
מוות וגבריות

התפרסם ב-וויינט תרבות לפני ימבה זמן

לגבריות ומוות מערכת יחסים מורכבת. מאז ומתמיד, גברים נדרשו להרוג. למעשה, בכמעט כל חברה ישנם גברים שזהו מקצועם, ואחרים שנדחקים לכך ברצון או בלית ברירה. המוצלחים במלאכה הפכו לגיבורים, בין אם פגשו את המוות כשמשון הגיבור או אספו קרקפות כמו יד הנפץ. אבל יש גם גברים שהתעמתו עם המוות בדרכים אחרות, ניסו להסתכל לו בלבן של העיניים, ולהרגיש את הקור של האינסופי של האין, כמו מומיק וארון החולמניים של דויד גרוסמן או רבי אלישע בן אבויה, שחוסר ההגינות של המוות משכנע אותו שאלוהים איננו טוב. מה שמשותף לכולם הוא שיחס הדמויות למוות מעצב גם את הגבריות שלהם.

את "נפלא פה" התחלתי לכתוב כששירתי בצבא ובארבעת השנים לאחר מכן. עלילת הספר ניצתת על ידי מוות מיקרי בתאונת דרכים שזורקת את שתי הדמויות הראשיות - אדם ואפרים - אל תוך מערבולת שבה מוות והרג הם חלק בלתי נפרד מעולמות שבהם גברים נותנים דרור לכל התשוקות והפחדים שלהם. בחרתי בחמישה ספרים שבהם גבריות ומוות באים לידי ביטוי באופנים מאוד שונים, והנה הם כאן לפניכם:

 

"פלטפורמה", מאת מישל וולבק

 

פחד מהמוות ומשבר במיניות הגברית הצרפתית הם נושאים שוולבק אוהב לדוש בהם, וב"פלטפורמה" הוא עושה זאת באופן קולח ופשוט אך צורב מרוב ישירות. הגיבור העלוב-בעיני-עצמו מתמכר לזונות תאילנדיות צעירות, מתאהב באופן הכי פחות רומנטי שאפשר להעלות על הדעת באישה צרפתייה בת גילו, ויחד הם מנצחים על סוכנות לתיירות מין של אירופאים במדינות עניות. זה הספר הכי פחות מתחכם של וולבק ושווה לקרוא אותו מפני שלמרות שיש כאלו שחושבים שישראלים הם סוג של אירופאים, וולבק מראה שהסטיות שלנו עם מיניות, גבריות ומוות - אחרות לגמרי, ולא במקרה.

"נוטות החסד", מאת ג'ונת'ן ליטל

תפקיד הספרות הוא להראות לנו דברים מוכרים מחדש, ויצירת המופת בת העשר של ליטל מכריחה אותנו להביט על הזוועה האנושית הגדולה ביותר במאה ה-20 דרך עיניים זרות. מקס אואה, קצין אס דה נאצי, מגולל באינטימיות את תולדות מלחמת העולם השנייה ואת השואה מנקודת מבטו של התליין. הוא רוצח יהודים בבאבי יאר בפאתי קייב, מפלרטט עם אסיר אינטלקטואל רוסי בחזית ושורד את ההפצצות על ברלין.

זהו רומן אכזרי מפני שהוא מאלץ את הקורא לחוש קירבה לגבר רהוט, מקסים ומבריק שהוא גם רוצח, אנס, ובעל יחסים מיניים מעוותים. ההרג והמוות בספר הם חלק בלתי נפרד מהגבריות. מקס אואה מצטרף לאס דה כדי שלא יחשדו שהוא הומוסקסואל, ולאורך כל הספר נדמה שגבריות היא משהו שאואה נלחם ונאבק בו - אך גם נמשך אליו ביצריות בלתי נשלטת. פעמים רבות הנחתי את הספר כדי לנשום, וכמו שפתיחת הספר מבטיחה, אנחנו מגלים שהדברים "נוגעים" אלינו, ויותר משהיינו רוצים להודות.

"התגנבות יחידים", מאת יהושוע קנז

הקלאסיקה הישראלית הזו מתארת גבריות ישראלית שאין בה גבורה הירואית, אלא גברים שהמשותף להם הוא שהם בטירונות של ג'ובניקים בחברה שמקדשת את לוחמיה, אלו שנדרשים להרוג ולהיהרג. דווקא שם אנחנו מגלים צדדים מגוונים של גבריות ואת האופן שבו החיילים רואים את עצמם כגברים וכיצורים מיניים, מה שגורם להם לפנות אחד כנגד השני בזדון ורשעות - אך גם בחמלה. זה ספר חשוב מכיוון שלמרות שהמוות בו הוא בן לוויה קבוע, הספר דווקא מדגיש את הרצון העז של הדמויות לחיות.

"החוחית", מאת דונה טארט

 

הספר הזה, שהיה רב-מכר מטורף באנגליה וארצות הברית, לא זכה לאותה תשומת לב בארץ - וחבל. דונה טארט כתבה את הרומן הראשון שלה בקולג' וכשניסתה להוציא את כתב היד של "ההיסטוריה הסודית" לאור, נאמר לה שאישה מעולם לא כתבה רומן מוצלח מנקודת מבט של גבר. אחד העורכים אפילו המליץ לה שתעשה לדמות שלה עריכה לשינוי מין. אוי, כמה שאותו עורך טעה: טארט כתבה מאז שני ספרים מאוד מוצלחים שבהם הדמות הראשית היא גבר - ויש לה מה ללמד אותנו על גבריות.

ב"חוחית" היא עושה זאת דרך סיפור של אהבה אהבה נכזבת.

האכזבה הראשונה: מות האם של תיאו הנער, גיבור הספר, אשר אחריה לא הרגיש נאהב שוב. המוות של אמו מעצב את יחסו לסביבה, ואת אהבתו לחבר נעורים ולידידה נערצת שאינם נענים לו, לפחות לא באופן שלו ייחל.

"הקוסם מארץ ים", מאת אורסולה לה גווין

זהו ספר שקראתי לראשונה בשלהי נעוריי ומאז ביקרתי אותו עשרות פעמים. הסופרת האמריקנית הנהדרת אורסולה לה גווין בראה עולם שבו דרקונים עוד מסתתרים בקרבת סוף העולם ושבו קוסמים לומדים לשלוט בחפצים - ואנשים דרך ידיעת שמם האמיתי. אלא שלה גווין לא מאמינה שצריך להסתיר מילדים את סכסוכי הנפש. 

לכן ספר ההתבגרות הזה איננו מלטף, אלא מגולל את סיפורו של גד, בן כפר קטן, שהופך לקוסם הגדול בדורו, אך משלם על כך מחיר כבד, תוך כדי תהליך התפתחותו כגבר והתמודדותו עם המוות שרודף אחריו כצל. ההיתעמתות של גד עם עצמו ועם המוות על סירה בלב ים, היא רגע ספרותי שלא גיליתי בשום מקום אחר.

ספרו של נתן אודנהיימר, "נפלא פה", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".