Natan Odenheimer

המדריך המלא לגזל ומרמה בנדל״ן של מזרח ירושלים

Natan Odenheimer
המדריך המלא לגזל ומרמה בנדל״ן של מזרח ירושלים

מאז סיפוח מזרח ירושלים, נאלצים תושבי השכונות המזרחיות לסחור בקרקעות באמצעות ייפויי כוח. הסרבול הביורוקרטי מהווה קרקע פורייה לתעשייה של זיופי מסמכים, תביעות סרק והעברת בעלויות פיקטיביות שמלווה גם באיומים ובריונות. בתי המשפט מאפשרים את התופעה, עורכי הדין מתעשרים ובעלי הקרקעות נותרים חסרי אונים מול הכנופיות

כתבת תחקיר להארץ 16.3.2013, כתיבה משותפת עם חן ארד

איפה להתחיל?” שואל אותי, ספק את עצמו, עורך הדין סמיח באשיר, בזמן שהוא מושך שתי סיגריות מהקופסה, מציע לי אחת ואת השנייה שם בפיו ומדליק במצית פלסטיק. אנחנו יושבים בגינת ביתו שבגבעה הצרפתית בירושלים והוא מביט לי ישר בעיניים: “אני אתחיל מהסוף, שודדים את קרקעות מזרח ירושלים מידי תושביה. לא, דווקא לא קונספירציה של אנשי ימין, אלא ניצול שיטתי של אזלת היד של המשטרה ושל מערכת המשפט בידי עבריינים ממזרח העיר שדופקים את שכניהם. תיאזר בסבלנות, אני אסביר לך הכל”. הוא נושף עננה רעננה לאוויר הערב הצונן ומתחיל לגולל את הסיפור.

עם כיבוש הגדה המערבית ב–67’ סיפחה ישראל את מזרח ירושלים. אחד ההבדלים בין החיים בשטח כבוש לבין החיים בשטח מסופח הוא משפטי. תושבי מזרח ירושלים, שלא כתושבי רמאללה או שכם, כפופים לחוק האזרחי הישראלי. לכן כאשר אמורים הדברים בדין, יפנו תושבי בית חנינא לבית המשפט המחוזי או לבית משפט השלום בירושלים, וכשהם נוגעים בפלילים - לתחנת המשטרה הישראלית באזור מגוריהם.

העניינים מתחילים להסתבך כשהדברים אמורים בקרקעות. אחת המשימות שלקח על עצמו השלטון הבריטי בימי המנדט היא העברת הבעלות הפרטית על קרקעות פלסטינה דאז משיטת רישום ישנה לחדשה, מסודרת וברורה יותר, אשר מבטיחה בעלות מוחלטת על הקרקע. עם הקמת מדינת ישראל המשיכו בתהליך הזה, שנקרא “הליך הסדר”, בשני חלקיה של ירושלים - ישראל ממערב וירדן ממזרח. עם סיפוח ירושלים המזרחית החליט היועץ המשפטי לממשלה להקפיא לחלוטין את כל הליכי ההסדר בחלק הפלסטיני של העיר.

אלא שהעיר כדרכה נושמת, גדלה ומתפתחת ולכן בפועל נעשו ונעשות עסקאות רבות. משום  שההסדר מוקפא, התושבים נאלצים להעביר בעלות בעזרת ייפויי כוח. הקפאת הליכי ההסדר מסרבלת כל סחר בנדל”ן בחלק זה של העיר, לא מאפשרת להשתמש בבעלות כמנוף פיננסי ולא מתירה חלוקה מסודרת של השטח או בעלות מוחלטת. כמו כן, שמועות שהחלו בשנת 2000 בנוגע לשלילת התושבות במזרח העיר לאלו שלא מתגוררים בה גרמה לאפקט הפוך - נהירה רבתי של תושבים שעזבו את מזרח ירושלים חזרה אל תחומי העיר, שיצרה מצוקת דיור חמורה עד שלא נשאר חדר מדרגות או מסדרון שלא אוכלס.

הכאוס בנוגע לבעלות על קרקעות במזרח ירושלים, מצוקת הדיור החמורה והחולשה של הרשות הפלסטינית בעיר יצרו פירצה שקראה לאנשים שמעוניינים להשתלט על הקרקעות לשתף פעולה עם אלו הבקיאים בחוק לפני ולפנים. פלסטינים ממזרח העיר עשו יד אחת עם עורכי דין ישראלים, בעיקר ערבים, אך גם יהודים.

שיטותיהם מורכבות, מגוונות וחמקמקות, והם מצליחים להתל ברשויות. גזילת הקרקע מתחילה בזיוף מסמכי בעלות על קרקעות, שלפיהם העבריינים או בעלי בריתם קנו את השטח ותובעים אותו לעצמם בבית המשפט הישראלי. הקפאת ההסדר אמנם מונעת מהם אפשרות לקבל בעלות מוחלטת על הנכס, אך מאפשרת לקבל מסמכים משפטיים המעניקים זכויות על הקרקע. מכיוון שהם אינם יודעים תמיד איזו תביעה תצלח, הם תובעים לעצמם עשרות חלקות בבת אחת. כך הם “פורשים רשת”, במילותיו של באשיר, ו”מחכים לראות איזה טרף יעלה. לפעמים נעל לפעמים דג - אך גם כשחכתם צדה רק דג ‘רזה’ הוא יכול להיות נכס השווה מאות אלפי, אם לא מיליוני, שקלים”.

פעמים רבות לפני הכרעה משפטית, כאשר ההליכים עוד בבירור, הם כבר בונים רבי קומות וחנויות ומשכירים ומוכרים דירות. השאלה המטרידה היא כיצד מאפשרות זאת הרשויות הישראליות?

אקדח שנשלף במערכה ראשונה

ראני, אמריקאי ממוצא פלסטיני בשנות ה–40 לחייו, מתקשה להאמין שהוא מבלה כבר קרוב לעשר שנים את רוב זמנו בניסיון להוכיח שהאדמה שהוריש לו אביו שייכת לו. הוא נראה רזה ועייף כשאנחנו נפגשים במרתף הממוגן שמשמש משרד לעו”ד באשיר. סיגריה אחרי סיגריה הוא מספר על ביורוקרטיה והזנחה מצד הרשויות, איומים בנשק ותביעות בלתי נגמרות. “חשבתי שדברים פה עובדים כמו בארצות הברית. אם משהו שייך לך אז הוא שייך לך, ואם לא אז לא. אבל זה לא ככה. זה כמו סרט, אתה שם סרט בדי.וי.די וצופה בו, ואתה לא מאמין”. הוא נאנח ושומט את כתפיו.

אביו של ראני נולד בירושלים, בתחילת שנות ה–60 עבר לקולומביה לצורך קידום עסקי הטקסטיל שלו, ומשם היגר לארצות הברית והשתקע בפלורידה. ראני נולד וגדל כאמריקאי, אך משפחתו נהגה לבקר תכופות בירושלים, שבה המשיכה להחזיק שטחים. באנגלית אמריקאית עם חיתוך נוירוטי הוא מספר: “כשאבי מת, לפני קרוב לעשור, הגעתי להלוויה ונשארתי על מנת להסדיר את עניין האדמות. יום אחד הלכתי לבחון שטח שהיה בבעלותו. הגעתי למקום ולהפתעתי גיליתי שהמגרש של אבי הוא עתה אתר בנייה בשלב מתקדם. היה שם בור, דחפור, התחלה של שלד, מה לא. הייתי מזועזע. נכנסתי כדי לשאול מה לעזאזל קורה שם, והנוכחים הציגו לי מסמכים שלפיהם קנו את השטח מאבי ב–67’. העניין נראה לי תמוה: ב–67’ אבי כבר היה בקולומביה. זה פשוט לא היה אפשרי שהוא חתם על העסקה בתאריך שהופיע במסמך”.

לאחר מכן, מספר ראני, פלישה דומה התרחשה גם לקרקעות אחרות שהוריש לו אביו  והמשטרה לא סיפקה לו מענה. הוא החל לבדוק בעצמו ולהיחשף לעומק התסבוכת המשפטית שאליה נקלע. כך נודע לו כי 11 תביעות שונות הוגשו על ארבע חלקות הקרקע שבבעלות משפחתו, ובחלקן כבר החלו התובעים לבנות. באחד השטחים שהוא מראה לנו עומד תל הריסות. “הם מכרו את השטח למישהו שבנה פה מרכז מסחרי, אך העירייה הרסה אותו”, הוא מסביר, “כי זה לא היה חוקי, בלי קשר לתביעה שלי”. הוא לא שואב מכך עידוד רב: “באו בולדוזרים, הרסו והשאירו את הזבל, עכשיו אני תקוע עם זה ואין לי כסף לפנות את ההריסות”.

 

כשהבין שמהרשויות לא תבוא הישועה, החל ראני לעבור בין הקרקעות שבבעלות משפחתו, בתקווה לעצור בגופו את אלו שתפסו את הקרקעות או את שליחיהם. בתחילה עוד היה חוזר לביתו שבמיאמי ומגיע לביקורים בירושלים. כשהחמיר המצב, החל לבלות את רוב זמנו במזרח ירושלים. לא עבר זמן רב ועיקשותו החלה לעלות לו בבריאות, ובאיומים על חייו. “לילה אחד ישנתי בשטח”, הוא מספר, “באמצע הלילה הגיע רכב שהאיר עלי והעיר אותי. יצאתי לקראתו ולפתע אחד מהיושבים בו שלף אקדח, ירה באוויר וברח מהמקום. כשהלכתי למשטרה לא עשו עם זה כלום, למרות שידעתי לומר להם במי מדובר והם אמרו שהוא מוכר להם”. במקרה אחר, לדבריו, כשהסתמן בבית המשפט שידו עומדת להיות על העליונה, איימו עליו תובעי הקרקעות כי יאשימו את אביו בנפקדות. בשני מקרים אחרים, הפתיעו אותו בריונים והכו אותו.

בעוד ראני שולף אירוע אחרי אירוע, אנחנו נכנסים לשטח נוסף. הוא מצביע על בניין בן חמש קומות ואומר: “הנה, האדמה הזאת שלי”. מפתיע לגלות שבניין כזה יכול להיבנות במחטף, מה גם שהוא שוקק חיים - לאורך הביקור ילדים מציצים מהחלונות, דיירים משקים עציצים במרפסות ומכוניות מגיעות ועוזבות את החניה. המאבק המשפטי במקרה הזה, בסיועו של באשיר, מספר ראני, החל להשתלם, ובית המשפט הוציא צו הריסה לבניין. הבעיה היא, לדבריו, העלות של ההריסה, שבה אינו יכול לעמוד. הוא כלל לא מעלה את השאלה בדבר גורלם של אלו ששכרו או קנו דירות בבניין.

“זה אחד הרמאים שקנה את הבית הזה למרות שהוא יודע שהוא בנוי על קרקע שנגנבה מאבא שלי”, אומר ראני ומצביע על גבר מקריח הלבוש חולצה לבנה מכופתרת שבדיוק יוצא מרכב בחניה. “אני לא מפחד מהם, ואני מראה את זה”, הוא מסנן ומיד ניגש אל האדם ופותח בשיחה בערבית. עו”ד באשיר מצטרף לשיחה, שנמשכת כמה דקות ומלווה בתנועות ידיים עצבניות והרמת קול. בסופה הוא מספר שהאדם יודע שהוא יפסיד במשפט, ולכן מציע לקנות את השטח, אבל במחיר נמוך מהערך האמיתי. “בית המשפט הציע שנלך לגישור”, מוסיף ראני בגיחוך, מביט במה שנשאר מבדל הסיגריה שלו ומשליך אותו אל הקרקע. “איזה גישור ואיזה בטיח”. ראני מחשב שהשקיע עד כה יותר מ–100 אלף דולר בעורכי דין ובפרסומים בעיתונים מקומיים המזהירים שלא לקנות את השטחים כיוון שהם מוצעים למכירה על ידי רמאים.

כך עובדת השיטה

ככלל, עברייני הקרקעות מנסים למצוא קורבנות חלשים. באשיר מפרט: “יש כמה קטגוריות: נפקדים - אלו שלא נרשמו בשנה שלאחר כיבוש מזרח ירושלים וזכויותיהם כתושבים מועטות ובסכנה; עניים אשר אמצעיהם להגן על עצמם מוגבלים; בעלי קרקע 'מושע' - קרקע השייכת למספר רב של אנשים ולכן הגנה עליה דורשת התארגנות מסובכת ומורכבת; וכן פלסטינים אשר אינם חיים כיום בירושלים, אלא באירופה, באמריקה או במדינות ערב. את הקרקעות הללו השודדים תובעים לעצמם”.

רבים מהמסמכים מזויפים ברמה נמוכה, כמעט רשלנית. מכיוון שבין היתר חסרים לזייפנים מסמכים אותנטיים, הם לעתים מגישים תרגום של מסמך מזויף המאושר על ידי נוטריון ומפברקים מספר סידורי. הרבה פעמים בדיקת המספר מראה כי התיק שלו הוא שייך כלל לא עוסק במקרקעין. “הזייפנים סומכים כל כך על אזלת היד וחוסר הבירור של בתי המשפט עד שהם לא טורחים אפילו לטוות את התרמית היטב”, מציין עו”ד סייד אחמד ומוסיף, “למזלנו”.

בנוסף לזיוף מסמכי המכירה מהבעלים המקוריים, שיטה נוספת היא זיוף מספר מסמכים שמטרתם להעיד כאילו הנכס נמכר כמה פעמים. כך, התביעה למעשה תהיה בין פלוני ש”קנה” את הנכס לאחרונה לבין אלמוני שלכאורה מכר לו את הנכס. התובע והנתבע במקרה זה למעשה עושים יד אחת, וכך המשפט מתנהל מבלי שהבעלים החוקיים בכלל מודע לכך שמתנהלת תביעה נגד הנכס שלו ובינתיים יש פסיקת בית משפט שמעניקה את הבעלות על הקרקע לאחד הצדדים. הזהירים מבין התובעים מחכים לעתים אף חמש שנים כדי שהתיק ייסגר לחלוטין לפני שיעברו פיזית אל הקרקע, כדי שתימנע מהקורבן האפשרות לערער ולבטל את פסק הדין והוא ייאלץ לפתוח בתביעה חדשה לביטולו - הליך מתיש ומסובך בהרבה.

גם כשהעבריינים מחליטים שלא לנכס לעצמם את הקרקע דרך תביעת גורם שלישי שאינו הבעלים המקוריים, הם מוצאים דרך לעקוף את הקורבן עצמו ולרמות את בית המשפט. למשל דרך זיוף מסמכי מסירה, מסמכים שמצהירים כי הנתבע קיבל לידיו הודעה על פתיחת ההליך, וכך הם מצליחים לדחות את הרגע שבו הקורבן יגלה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליו עד ליום שבו יניחו אבן פינה לבניין.

אמצעי נוסף שבו הם משתמשים הוא צו איסור פרסום כדי שהבעלים האמיתיים של הקרקע לא יידע על כך שהקרקע שלו נתונה לדיון בבית משפט. “קרה שהשתמשו באמתלה של הרגישות של ביצוע עסקאות בין יהודים וערבים, והשיגו צו איסור פרסום מבית המשפט”, מספר סייד אחמד. “בית המשפט קנה זאת, ובסופו של דבר נודע לנו רק במקרה על קיומו של התיק”.

דרך נוספת לשמירה על עמימות שבה משתמשים הזייפנים היא ניהול הדיון בדלתיים סגורות. הסיבה ברורה: ניהול המשפט ללא ידיעת הבעלים המקוריים של הקרקע. בנוסף, הם אמנם מפרסמים את קיומה של התביעה כפי שמורה החוק, אך לא ביומון “אל־קודס” שמתפרסם במזרח ירושלים אלא ב”אל־חיאת” היוצא לאור ברמאללה. כך קורה שתיקים שלמים מתנהלים מבלי שהצד הנתבע יכול להגן על עצמו, או אפילו מודע לכך.

“בהיעדר כתב הגנה, בית המשפט צריך להיות זה שממלא את החלל וצריך לדרוש מהתובע להוכיח מעל לכל ספק את טענותיו”, מוחה עו”ד סייד אחמד. “במקרים רבים על בית המשפט, דווקא בהיעדר הגנה, לדחות את התביעה”. במקרים שבהם הנתבע, שהוא למעשה הקורבן, מנסה להגן על עצמו, בית המשפט מטיל עליו את חובת ההוכחה. אך כיצד אדם ישר אמור להוכיח שאביו לא מכר משהו? אמנם במקרים רבים די שיוגש כתב הגנה כדי שהתובעים ייסוגו, אלא שאז לעתים קורה כי בית המשפט מוחק את התיק ולא דוחה אותו. במקרה של מחיקת תיק, העבריינים יכולים לנסות לתבוע את הנכס לעצמם שוב. אולי, מי יודע, יתמזל מזלם בפעם אחרת.

מקרה איברהים

איברהים (שם בדוי) הוא פלסטיני שעבד בעבר כקבלן. איברהים נוהג לשתף פעולה עם חברת נדל”ן ישראלית בשם אייקום שמשרדיה ברמת גן. את איברהים ואייקום מייצגים לרוב עורכי הדין יעקב לוי ועדי יחזקאל. בחלק מהתיקים איברהים הוא התובע, באחרים הוא נתבע בידי אייקום. כמעט בכולם הוא מיוצג בידי עורכי הדין לוי ויחזקאל. בחלק מהמקרים איברהים טוען שקנה את הקרקע ממשפחות שונות והוא תובע אותה לעצמו, בתיקים אחרים הוא טוען שהוא קנה את הקרקע וכבר מכר אותה לאייקום. חברת אייקום לא מחכה רגע לפני שהיא ממהרת לבית המשפט לתבוע את זה שרק רגע לפני כן מכר לה את הקרקע. היקף התביעות עצום: יותר מ–40 תביעות חזקה על קרקעות בהיקף של עשרות דונמים. ושמותיהם של עורכי הדין לוי ויחזקאל מופיעים שוב ושוב, אם כנאמני איברהים ואם כנאמני חברת אייקום או שניהם.

קחו לדוגמה תיק מפברואר אשתקד: חברת אייקום תובעת את איברהים ומספר דו ספרתי של נתבעים על חלקת קרקע של 8,602 מ”ר. התביעה מסתמכת על כך שבת למשפחת קווסאמי, אחת המשפחות הנתבעות, חתמה על מסמכי המכירה לאיברהים. אלא שעורכי הדין מטעם ההגנה טוענים שאותה בת משפחה היתה בת שנתיים בשעה שהמסמך נחתם. הם אף טוענים כי מסמכים אחרים, שבהם לכאורה אביה של אותה עלמה חתם על מסמך בפני נוטריון, מתוארכים ליום מאוחר ממועד מותו.

רוב התיקים לא נוגעים להיקף קרקעות נרחב כמו זה של איברהים אך, בתביעה אחת עו”ד יעקב לוי, כנאמן חברת אייקום, תובע 45 תושבי מזרח העיר שהנם בעלי 40 חלקות שונות בהיקף עצום של 189,631 מ”ר. התביעה דורשת לנכס את הקרקע על סמך מסמכים שמצביעים לכאורה על כך שהקרקע נמכרה לאיברהים ב–63’. זאת כאשר עוד לפני הכיבוש הישראלי בשנת 67’, הספיקו הוריהם של כמה מהנתבעים לעגן את בעלותם בהליכי הסדר ירדניים. כלומר, לכאורה מדובר בקרקעות שבאופן מובהק ומעוגן שייכות לאחרים, ובכל זאת התביעה מתאמצת לנכס לעצמה כ–19 דונם.

במקרה אחד, שנידון בנובמבר האחרון בבית משפט השלום בירושלים, נתקל עו”ד לוי, כנאמנו של איברהים, במקרה לא רגיל שבו צוות הגנה טען נגדו. עו"ד לוי נאלץ לחתום על הסכם שבו הוא מצהיר כי “אין ולא היתה לו ולא תהיה לו תביעה אישית או בתוקף תפקידו כנאמן לנהנה ובנוסף אין ולא תהיה לנהנה ‏(איברהים‏) או למי מטעמם תביעה כלשהי בקשר למקרקעין”. יום אחר כך הגיש לוי בקשה לבית המשפט שלא לשמש יותר כנאמנו של איברהים. לדברי לוי, הבקשה שלא לייצג את איברהים נבעה מהיקף העבודה הכרוך בכך.

עו”ד לוי ושותפו עו”ד יחזקאל, אשר מעידים כי הם מדברים גם בשם איברהים, מאשרים כי קיימת בעיה חמורה של זיופים, אלא שעל פיהם מרשם הוא הקורבן. בסניף רמת־גני של רשת בתי קפה, עו”ד יעקב לוי מספר שהוא ושותפו הכירו את איברהים לפני כשלוש שנים. “כל חטאו של איברהים הוא בכך שהצליח לקנות קרקעות רבות בזמן האינתיפאדה השנייה, כשרבים ניסו למכור”, מסביר יחזקאל. את התהיות לגבי כשרותם של המסמכים של איברהים הוא דוחה על הסף: “אנחנו לא תמימים, ועושים בדיקות במידת היכולת”. במקרה אחד, הוא מספר, שלחו עורך דין מטעמם עם מסמכים מהטאבו הירדני שהציג בהא, על מנת לקבל אישור מהרשויות הירדניות ומהקונסוליה הישראלית כי הם אכן מקוריים. “לאחר כשבוע של בדיקות, המסמכים אושרו”, אומר לוי, כשהוא מציג ומוסר לנו צילומים של המסמכים החתומים.

יחזקאל מתערב ומוסיף כי “אוסטר ‏(פקיד ההסדר של מחוז ירושלים, דני אוסטר‏) מתחלחל למשמע השם שלי והשם של איברהים... אמרתי לו שאם איברהים הוא באמת זייפן, ויש הוכחות לכך, שיראה לי אותן ואני בעצמי מוכן ללכת איתו לבית משפט כדי לתבוע אותו. מצדי שבאמת יילך לכלא אם הוא זייפן. אבל אין הוכחות כאלו ואין באמת רצון של הרשויות לפעול נגד זיופים שאכן מתרחשים”. הוא מוסיף כי “יש פה אזלת יד” ומפנה אצבע מאשימה אל פקיד ההסדר ומייחס לו התנהגות חמורה, “אם בכך שהוא מוציא דיבה כנגד שמו של איברהים או בכך שהוא לא מעמיד אותו לדין”. לבסוף מסכם יחזקאל: “בתכלס, מי שצריך לעמוד על המשמר כדי למנוע את התופעה הן רשויות המדינה. אם הן יעמדו על המשמר ניתן יהיה למנוע את זה”.

עו”ד יחזקאל הוא גבר מרשים. הוא קירח, לבוש חולצה שחורה ומדבר בשפה עניינית ועממית שמזכירה את זו שבפיהם של אנשים עם רקע ביטחוני. הוא מעיד על עצמו שהוא מדבר, קורא וכותב בערבית וכי הוא מכיר את התרבות הערבית היטב. לאיברהים, הוא מבטיח לנו, אין שום קשר למערכת הביטחון הישראלי. אלא שמיד אחר כך הוא מספר שגורמים במשפחתו של איברהים, ובמיוחד אביו, תרמו לביטחון ישראל. במה בדיוק? לא ברור. יחזקאל שומר על עמימות, אך חוזר ואומר כי אנו חייבים למשפחתו של איברהים רבות.

במהלך השיחה הטלפון של יחזקאל מצלצל ועל המסך מופיע השם “אייקום”. הוא הופך את המכשיר במהירות. בהמשך הפגישה הוא מבהיר כי בתיקים מסוימים הוא אכן מייצג גם את חברת יזמות הנדל”ן, שמנסה לרכוש קרקעות מאיברהים “כיוון שהם הבינו שלעתים זה מפשט את התהליכים”. אייקום, הוא מסביר, מעוניינת בקרקעות שבבעלות איברהים הממוקמות סמוך ליישובים יהודיים. עם זאת, הוא מדגיש כי גם מעסקאות אלו איברהים טרם הרוויח. “כל העסקאות עם אייקום מותנות בכך שההליכים המשפטיים שאמורים לאפשר בנייה בהן יושלמו. עד שזה קורה, אין בזה כסף”.

לוי ויחזקאל לא מתרגשים מהטענות של באשיר וסייד אחמד נגד הלקוח שלהם וטוענים מנגד כי הם זייפנים בעצמם. בין היתר, הם מציגים צילום של מסמכים ירדניים ותרגום שלהם, שבהם לכאורה ראש לשכת המקרקעין הירדנית כותב לגורם ביטחוני כי עו”ד באשיר היה מעורב בהגשת מסמכים מזויפים ש”החותמת המוטבעת עליהם אינה שייכת ללשכת המקרקעים הירדנית”. עוד מצוין כי “הוגשה נגדו תביעה קודמת בהקשר זה”. באשיר, בתגובה, אומר כי המסמך מזויף, וכי “הם מעלילים עלי כי אני אמרתי שהם מתעסקים בזיוף”. לדבריו, השם המוזכר במסמך נכון, אך לא הגיוני שמסמך פנימי כזה יגיע לידיים של עורך דין ישראלי. הוא טוען שאף התקשר בעצמו למשרד הירדני וכי “אמרו שמעולם לא כתבו עלי מסמך כזה. אני יודע גם לפי החתימות והחותמות”.

לשאלתנו בנוגע לאיברהים, מסר דובר משרד המשפטים: “פרקליטות מחוז ירושלים ‏(אזרחי‏) מייצגת את רשם המקרקעין ואת פקיד ההסדר ורישום מקרקעין בתביעות אזרחיות רבות שבהן עולות טענות כלפי איברהים לפיהן הוא מעורב במכירת מקרקעין שאינם שלו. על פי הנטען בתביעות אלו, עולה חשד כי מר איברהים מכר את הקרקעות וקיבל כסף בתמורה. לפרקליטות הגיעו טענות של אנשים רבים הטוענים כי רכשו קרקעות ממר איברהים בהסתמך על מסמכים שהציג להם, וגילו בדיעבד שלמרות האמור במסמכים, הקרקע אינה שלו. כמו כן, ישנם תיקים רבים בהם חוזר שוב ושוב שמו של אדם נוסף בשם מוחמד חמיס וואדי בחשד למכר חוזר ונשנה על בסיס מסמכים המציגים את בעלותו על הקרקע וגם בתיקים אלו התברר שהקרקע אינה בבעלותו.

“הפרקליטות עושה כל שביכולתה להילחם בתופעת זיוף מסמכים ולמנוע רישום גזילת קרקעות. אנחנו קוראים לציבור להיזהר מרכישת קרקעות על סמך מסמכים משנות ה–60, מבלי לנסות לבדוק את מקורם ומהימנותם, ואם כבר נפגעו מעסקאות מסוג זה, ליידע את הפרקליטות ולהגיש תלונה למשטרה”.

העלמת עין ממסדית

עו”ד אליאס דאווד חורי הוא בר סמכא בכל הנוגע לדין קרקעות במזרח ירושלים. בשיחה איתו במשרדו אשר ברחוב קרן היסוד בירושלים, חורי מסביר את קשר השתיקה בכך ש“העיתונים במזרח העיר לא יודעים מה זו עיתונות חוקרת”, ולכן לא מפרסמים דבר בנושא. “גם אילו ידעו, לא יעזו לגעת בנושא. ברור להם שברגע שיעזו ישרפו להם את הבית”.

איך לא התפרסם דבר בעברית?

“ובכן, זו חרפה. מעגל היודעים על הדבר הוא רחב מאוד, מפקידי ההסדר, בכירי משטרה ושופטים. אני מתכוון לשלוח מכתב חריף למבקר המדינה יוסף שפירא, אשר היה שופט בירושלים עד לא מזמן, כדי להדגיש את אזלת היד של המערכת הישראלית”.

מבקר המדינה לא צריך את מכתבו של עו”ד חורי כדי להיוודע אל הדברים. הוא בעצמו שפט בלפחות תיק אחד שבו עו”ד באשיר הביא לתשומת לבו את התופעה רחבת ההיקף.

חורי מפנה את האחריות למערכת המשפט ומשרד המשפטים. “בית המשפט”, הוא אומר, “צריך להגן על התושבים שומרי החוק, אלו שמשלמים מסים ורושמים את נכסיהם. הם אלו שסובלים מהמערב הפרוע שנוצר. בית המשפט צריך להגיש כתבי אישום על פלישה, הונאה, זיוף וביזוי. במקום זה אנחנו נוכחים בהתעלמות גמורה, התושבים עושים את החשבון לבד וגורסים שהפעילות העבריינית הזאת מגובה על ידי כוחות הביטחון הישראליים”.

על פי עורכי הדין חורי ובאשיר, חלק מאלו שמשתלטים על קרקעות הם סייענים אשר בתמורה לשיתוף הפעולה זוכים ליד חופשית והעלמת עין של הממסד. חורי נזהר מלהאשים את המדינה ישירות אבל אומר מה שאמרו רבים מהמרואיינים לכתבה: “ייתכן שחלק מן העבריינים הם משת”פים וייתכן שלא. דבר אחד בטוח, כשאני רואה עבריין המטופל בכפפות של משי על ידי המשטרה, נכנס לחקירה ומיד יוצא מחויך - נדלקת אצלי נורה אדומה”. בין אם הדבר נעשה בגיבוי המדינה או לא, התושבים במזרח העיר איבדו את האמון שלהם במשטרה ובמערכת המשפט. במקום שהרשויות יהיו גופים המגינים עליהם, הם רואים בהן גורם עוין וחדלו להתלונן מתוך ייאוש. “זהו סם

שהורג את החברה”, ממשיך חורי, “מדובר בצבא של עבריינים שחודרים לקרקעות מגובים בכ–20–30 בריונים שהסיכון הפיזי לצאת נגדם הוא אמיתי. יש עשרות כנופיות ממין זה, עשרות נוטריונים ועורכי דין יהודים וערבים אשר פועלים מתוך בצע כסף. המוצא היחיד הוא טיפול יסודי על ידי הפרקליטות ומשרד המשפטים בליווי משטרתי”.

חורי מכוון גם אל פקיד ההסדר: “משרדו טוען שאין ביכולתו לעשות דבר מכיוון שחסרים לו פרטים על ההתרחשויות בהעברת הקרקעות ושיש רגישות פוליטית ולכן ההליכים מוקפאים. זו אמתלה וזריית חול בעיני האנשים, שכן כאשר מדובר בנכסים של עמותות יהודיות היחס הוא שונה. אם הם לא יכולים להמשיך את ההסדר, שיאפשרו רישום בטאבו. פקיד ההסדר דורש מהנתבעים דרישות לא הגיוניות כמו מסמכי רישום ירדניים. כדי להשיגם יש לפנות לגורמים הבכירים ביותר בממשלה הירדנית, עד לראש הממשלה. יש לכך תקדים, אך הדבר נמצא הרחק מהישג ידו של האדם הממוצע. בקצרה, שיקול הדעת של פקיד ההסדר הוא לא הגיוני וחד כיווני והוא משרת מטרה אחת בלבד: עיכוב רישום ערביי מזרח ירושלים”, הוא אומר.

פקיד ההסדר של מחוז ירושלים, דני אוסטר, מתנער מההאשמות על משרדו. לדבריו, “מקור הבעיה הוא בהתנהלות במזרח ירושלים”. אלא שהוא ממאן להצביע בדיוק על הגורם. “זיופים יש בכל מקום", הוא אומר, “ויכולים להתרחש גם במערב ירושלים”. עוד על פי פקיד ההסדר, הסחר בנדל”ן מתנהל ללא הפרעה כלל ויש לאזרחי מזרח העיר אפשרות להעביר קרקעות בנוחות. מפיו של אוסטר הטענה הזאת נשמעת כאילו יצאה מגרסה פקידותית של “מלכוד 22” - אם הסדר אינו הכרחי לסחר בנדל”ן, מדוע הצורך במשרד הסדר מלכתחילה? כשנדחק לקיר, הוא מודה שהוא מכיר בבעיה ובכך שבמקרים מסוימים נאלץ משרדו לרשום הערה ‏(הנותנת לנהנה זכות מסוימת על קרקע‏), למרות ידיעתם כי התובע זכה בה במרמה. לא במפתיע, גם בנוגע לכך פקיד ההסדר אוסטר טוען כי ידיו כבולות.

אזלת ידו של בית המשפט דומה בחוסר האסרטיביות שלה לזו של פקיד ההסדר - לכאורה אין לו הכלים הדרושים לחקור את האותנטיות של המסמכים, שכן זו מלאכה למשטרה. לעתים, במקום לבדוק את אמיתותם הם שולחים את המסמכים לגרפולוג. במקרים רבים תהיה בידי זייפנים חתימת הנפטר שלטענתם מכר את הבית, אך הדבר לא מראה על אמיתות המסמכים ולכן גרפולוג לא יכול לתרום דבר לבירור העובדות. אחד התיקים שבהם באשיר מטפל כעת נוגע לדייר אשר על פי כתב התביעה נגדו טוען באשיר כי ניצל לכאורה את מות אב המשפחה שממנה שכר את הדירה כדי להמציא מסמכי מכירה יש מאין ובתור דייר השגת חתימה מקורית של בעל הבית אינה בעיה.

גם ללא מסמכים מזויפים ובשל מאפייניהם הייחודיים, דיני המקרקעין במזרח ירושלים הם סבך שלשופטים קשה לראות בו בבהירות. לצעירים מבין השופטים, וגם לחלק מהמנוסים, חסרה ההכשרה הנכונה להתמודד עם התופעה או במילותיו של חורי: “בורות חלק מהשופטים מרקיעת שחקים ומתסכלת”. חורי טוען כי ייתכן שיש מניע נסתר מאחורי רפיון הרשויות הישראליות וכי עידוד הפורענות אשר מונעת התפתחות בריאה של מזרח ירושלים הוא למעשה צורה לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית בעיר. גם אם אין זו קונספירציה או מדיניות מכוונת, ההזנחה בהחלט חמורה. חורי סבור כי הזייפנים למדו חלק משיטות הפעולה מארגוני ימין. “אך”, הוא מסיים בנבואת חורבן, “זה יכה באלו שחפצים בייהוד ירושלים כמו בומרנג - זה רק עניין של זמן עד שהזייפנים יתחילו לתבוע בתים ונכסים ביישובים יהודיים. זה יילך ויחמיר וידביק גם את האזורים היהודיים. שיתוף פעולה בין עבריינים יהודים לערבים הוא קרקע פורייה לפשיעה ורמאות. הגיע הזמן למתוח קו אדום”.

איומים מרומזים

כמה מעורכי הדין המטפלים בתיקים במזרח ירושלים כבר רגילים לסיכונים שמספק להם המקצוע. כמה פעמים שרפו לעורכי דין וללקוחותיהם את המכוניות. לאחר מכן היו מתקשרים אליהם לפנות בוקר ואומרים להם שאם יגיעו למחרת לשימוע בבית המשפט - יהא זה יומם האחרון. לעו”ד באשיר רמזו, ולא בעדינות, כי ילדיו עלולים לשלם מחיר על פעילותו בבית המשפט. באשיר העתיק את משכנו מבית חנינא לשכונה יהודית, אך לרגע לא שקל להזניח את הזקוקים להגנתו. אלא שלא כל עורכי הדין אמיצים כמו באשיר וסייד אחמד, ואפשר להבין מדוע. שודדי הקרקעות מספקים תמריץ ממשי לא לפנות נגדם.

מספר עורכי דין התראיינו לכתבה זו וביקשו להישאר בעילום שם. אחד מהם אמר שהוא מעביר הלאה תיקי זיופים לעורכי דין אחרים למרות הרווח הגלום בהם שכן אינו רוצה להיות מזוהה כנושא הדגל נגד העבריינים האלו. “אביר הזיופים הוא מ’”, אומר עורך הדין. “אחיו מבצע את העבודה השחורה עבורו, מזייף, יפעיל את כוח הזרוע כשיש להם בכך צורך וינהג באלימות. מ’ הוא אדם מכובד בעיר, וכשירצה טובי העיר יגיעו כדי לנשק את רגליו. הוא בנה עשרות בתים על קרקעות גנובות. באסיפות כלליות ובמסגדים הוא מכפיש את מדינת ישראל אך במקום להפיל אותו המדינה מנסה רק לרסן אותו ונטפלת אליו בעניינים שוליים כגון מסים.

“ר’, עבריין אחר, נחקר בעבר בגדה בהקשר של זיופים ולכן עבר לירושלים המזרחית. אחיו הוא שוטר לשעבר וקורבנותיו הם לא רק ערבים אלא גם יהודים”. עורך הדין ממשיך ומונה את שמותיהם של בעלי הברית של העבריינים: “ג’ הוא נוטריון אשר נוסע לירדן למרות שאין לו סמכות לעסוק במקצוע שם. מעתיק, מרמה ומזייף”. לדבריו ישנם גם עורכי דין רבים שמשתפים פעולה, רובם ערבים ישראלים, אך לא רק.

“החוצפה והיהירות של אותם עורכי דין רק גדלות”, הוא אומר בחוסר אונים. “לפני כמה שנים שוחחתי עם אסיסטנטית אצל אחד ממכרי, עורך דין מהצפון. היא סיפרה לי כי הוא התפאר בפניה על כך שזכה בתיק שבו המסמכים היו מזויפים. בתור מיופה הכוח של התובע הוא גם מכר אחר כך את הנכס. פעמיים, ראשית ללקוח יהודי ומיד אחר כך לערבי. מאוחר יותר היא סיפרה שניסח את מילותיו בשנית: ‘לא מכרתי את הנכס ליהודי, מכרתי לו ניירות חסרי ערך ותו לא’”.

בזמן שהרשויות הישראליות לא עושות דבר נוכח שוד ואלימות, דווקא הרשויות הירדניות מגלות מקצועיות ויעילות. במהלך נסיעה לרגל עסקים לעמאן, עו”ד באשיר קיבל שיחת טלפון משונה מגורם שסירב להזדהות ולבאשיר היה ברור שמארחיו הם סוכני מוחאברת - שירות המודיעין הירדני. כעבור יומיים אספה אותו מכונית שחורה מנקודה שעליה סיכמו מראש. הוא נלקח לראיון קצר אצל אחד מהבכירים ביותר בארגון והסכים להישאר שלושה ימים כדי לנפק את כל המידע הדרוש כדי לטפל במשרדי השודדים הנמצאים בירדן ומזייפים את חותמות הקונסוליה הישראלית, משרד החוץ הירדני ומסמכים ירדניים מעמאן. בשבוע שלאחר מכן דיווחו עיתונאי עמאן על סגירת כ–20 משרדים.

התסכול עמוק. הוא מחלחל מהקורבנות שנפגעים באופן ישיר אל כל שכבות החברה במזרח העיר. עו”ד חורי טוען שאזלת היד של בית המשפט והמשטרה ועליית העבריינים הן “העול הכבד ביותר על האוכלוסייה הפלסטינית היום במזרח העיר”. חוסר ידע והיכרות של שופטים ושל מחלק ההונאה במשטרה עם תחום הקרקעות במזרח העיר, מוביל לקבלת תביעות מופרכות. רבים מעורכי הדין שרואיינו לכתבה מציעים להעביר לשופטים ידע ומידע על שיטות ההסדר הישנות ודרכי הזיוף, מעין קורס מזורז בזיהוי־זייפנים שיספק למערכת את מה שדרוש כדי לטפל בבעיה.

בתגובה לכתבה נמסר ממשרד המשפטים: “נשלחה בקשה לירדן לקבלת מסמכים כדי לקדם תהליכים. העניין נמצא בידי משרד החוץ, אלא שלא סביר כי הממשלה הירדנית תשתף פעולה. כל נושא המקרקעין במזרח ירושלים רגיש מאוד בשל המשמעות הפוליטית של ההחלטות, והממשלה הירדנית חוששת כי ישראל תנצל את המסמכים לנכס לעצמה אדמות השייכות לפלסטינים. מצד שני, לא נראה שהמשרד יגבש חלופות בעתיד הקרוב. מזרח ירושלים, בשל הסטטוס הלא ברור שלה ובשל המשמעות הפוליטית שלה, היא אזור מריבה. למרות האתגר שבהחלת סדר ומשפט בה על המשטרה, מערכת המשפט ובפרט פקידי ההסדר, למלא את תפקידיהם ולדאוג שהאינטרסים של תושבי העיר נשמרים. גם אם נבואות החורבן של חורי לא תתממש, והזיופים יישארו רק בתחומי העיר המזרחית, אסור לנו כחברה לאפשר מצב כזה של עבריינות תחת שלטון ישראלי”.