Natan OdenheimerComment

חיוי הבלכי הכופר מח׳ורסאן

Natan OdenheimerComment
חיוי הבלכי הכופר מח׳ורסאן

בסוף שנות התשעים כשהגענו לקטמונים הרכבת העתיקה עוד חלפה על הפסים החלודים בדרך לתל אביב, ומצדדיה לא היו נחלים מלאכותיים, אלא שדות קוצניים, מטע זיתים ומאחורי הבית גם גרוטאות. בעת ההיא היו מגיעים מדי פעם עד לגינה שלנו רועי צאן מבית צפאפא על מקניהם, ולעתים רחוקות יותר היתה עז קטנה וחצופה מדדה אל הגינה — שעם השנים הפכה לבוסתן הקטן של אימא שלי.

אחד מרועי הצאן הצעירים היה מכפר קטן ליד בית צפאפא. כשגדל יצא ללמוד הנדסה באוניברסיטה פלסטינית. לימודי ההנדסה, כך הבין לאחר שנתיים של חישובים מפותלים, אינם מתאימים לו. הוא אהב מילים, שירים וסיפורים ונמשך אחרי החוכמה והלמדנות שבדת, אף שמשפחתו לא היתה דתית ממש. במקום הנדסה פנה ללימודי אסלאם ועשה חיל בלימודיו. כיוון שהיה נאה, בעל כריזמה, שנון ומספר סיפורים נפלא, הוא הצטיין גם כמורה, העמיד תלמידים הרבה ובתי התפילה בעיר התמלאו מאזינים כשעלה להטיף. חדור בצדקת הדרך, הוא התרועע גם עם מנהיגי התנועות הפוליטיות המוסלמיות.

בהתקרבו לעשור הרביעי לחייו התרבו אצלו הספקות והוא החל, בלשונו, ״לחזור בשאלות״. הוא חיפש תשובות אצל החכמים שקרא, ועקב אחר חוט שני הנמשך כמעט לכל אורך ההיסטוריה ההגותית באסלאם עד למקורו במאה השנייה לאחר הולדת הנביא. בעת ההיא, במאה השמינית והתשיעית למניין הנוצרים, התעוררה תנועה תיאולוגית אשר הושפעה עמוקות מהפילוסופים היוונים, ובעיקר מהתמקדותו הבלתי מתפשרת של אריסטו בחומר. חכמים אלו העדיפו את ההיגיון על פני האגדה והתפצלו מבית המדרש המסורתי. לכן נקראו מועתזילה, כלומר הפורשים. חכמי המועתזילה נתמכו על ידי הח׳ליף משושלת בית עבאס במשך יותר ממאתיים שנה והיו למעמד האינטלקטואלי והאליטיסטי של האימפריה המוסלמית. למן המאה השלוש עשרה, משהתחלף הריבון, ירדה קרנם והתנועה נעלמה מעל פני האדמה.

אולם השאלות שהם העלו והחקירות הפילוסופיות שקידמו שרדו הרבה אחריהם. אותו רועה צאן שנעשה מטיף קרא את כתביהם של חכמים כגון אלפארבי ואבן אלראונדי ה"מועתזילים". הוא מצא שהרבה מהשאלות שהטרידו אותו נידונו אצלם. למשל: האם הקוראן נוצר או היה תמיד? שאלה זו ממזרית מכפי שנראה בתחילה. על פי מסורות מוסלמיות, הקוראן היה קיים מאז ומעולם ורק התגלה למוחמד בעת ששהה עם המלאך גבריאל. חכמי המועתזילה שאלו, לכאורה בתמימות, האם גם לפני בריאת העולם כבר היה הקוראן כתוב בערבית. במילים אחרות, הם הצביעו על הכשל הלוגי באמונה שהקוראן היה קיים תמיד ורמזו שייתכן שהוא נכתב על ידי מחבר אנושי.

לפי הגישה המקובלת במחקר, התנועה שייכת לעבר. רועה הצאן שהיה לדרשן סבור אחרת. לדעתו, השפעתם עודנה ניכרת, והיא פועמת במוחם של אנשים בימינו אנו. הוא עצמו הפסיק לדרוש, ולאט לאט גם הפסיק להגיע לתפילות. בשנה שעברה החל ללמוד באוניברסיטה העברית, שם נפגשנו. כשגולל באוזניי את סיפורו נזכרתי באיש יהודי שחי בתקופת המועתזילה — חיוי הבלכי שמו, והוא כונה גם ״מכשף״ וה״כופר מח׳ורסאן״.

כתבי יד אינם נשרפים

נהוג לחשוב שביקורת המקרא, מסורת מחקר הרואה את ספרי הקודש כטקסטים הטעונים עיון ביקורתי, החלה במאה השבע עשרה בהשפעת הרציונליזם. ברוך שפינוזה, למשל, נחשב לאבי ביקורת המקרא. מלטש העדשות מאמסטרדם טען כי התורה לא נכתבה על ידי משה או האל, אלא חוברה שנים רבות אחרי יציאת מצרים. הוא כפר בתפיסה ולפיה התורה היא יצירה אלוהית והתכחש גם לתפיסת האלוהות היהודית. לדידו אלוהים איננו מצווה ומעניש, גומל חסד ועושה טוב, אלא הטבע, הקוסמוס כולו. לאמיתו של דבר, אפשר לתארך את מסורת ה"כפירה" היהודית בקדושת התורה ואת הביקורת כלפי הכתובים עוד הרבה לפני שפינוזה.

כבר במאה התשיעית בח׳ורסאן שבפרס קם יהודי בשם חיוי הבלכי, אשר כתב ספר ביקורת המקרא בחרוזים ובו מאתיים שאלות וקושיות. חיוי הבלכי לא היה היחיד שחשב מחשבות "כפירה" פילוסופיות, אך הוא היחיד שדבריו שרדו. מעט ידוע לנו על חיוי הבלכי, ואפילו בנוגע לפירוש שמו יש רק השערות. שמו מופיע בכמה גרסאות: ״חאויי״, ״חאוי״, ״חיויה״. ייתכן שזהו כינוי לכופר, משום שיש דמיון רב בין השם לשורש בארמית, ארמית סורית וערבית — שמשמעו נחש צפע, כינוי גם לאדם נלוז וערמומי.

 

ייתכן גם שהשם חיוי נגזר מהמילה הערבית حوى, אשר משמעה לאסוף או להכיל, וכי שמו העברי היה אסף, שם שהיה בשימוש בתקופתו ובתקופת הגאונים, אם כי לא היה נפוץ. הרב, הידען והפוסק התימני הגדול יוסף קאפח, שנפטר בשנת 2000 בגיל 83 ,טען כי בארצות ערב ״חויא״ ו״חיויה״ היו כינויים נפוצים ליהודים ששמם ״חיים״, וייתכן שמכאן נגזר השם ״חיוי״. ״הבלכי״ מתאר ככל הנראה את העיר שחי בה או הגיע ממנה — באלך אשר דרומית לבוכרה. אבל ייתכן שמדובר בכינוי לעגני המורכב מסיכול האותיות של המילה כלב. ואכן, שמו מופיע בכמה מקומות כחיוי ה״כלבי״.

חיוי הבלכי חי ככל הנראה במחצית השנייה של המאה התשיעית. בין המלומדים שוררת מחלוקת בנוגע להשתייכותו העדתית. באותה עת היו במזרח הקרוב שתי עדות יהודיות, שהיו חלוקות ביניהן: העדה הרבנית והעדה הקראית. אלו גם אלו התכחשו לחיוי הבלכי, ראו בו איום על המסורות היהודית, כתבו בנמרצות פולמוסים כנגד טענותיו ואפילו קיללו אותו בכתביהן. גולת הכותרת של יצירתו של חיוי היא ספר הקושיות והשאלות שכתב על התורה. משערים כי כתב בערבית, אך יש הסבורים כי רקם את משפטיו בארמית. הספר יצא ככל הנראה בשנת 870 , בהתבסס על עדותו של רבי סעדיה גאון ב״ספר הגלוי״, שממנו אנחנו למדים גם שאת דברי כפירתו חרז חיוי בחרוזים או בניסוח העדין של רבי סעדיה גאון — ״גם השיאוך חרוזים״.

הרב סעדיה גאון לא חיבב את חורז החרוזים מבאלך. הוא כתב עליו: ״דיבה הוצאת וצרחת בה לפני נֵ כר״, והגן על תורת היהודים כנגד ההתקפות החודרניות של חיוי הבלכי. סעדיה גאון הרבה להתווכח עם חכמים קראים ולנטרל איומים נוספים על האמונה היהודית. בגניזת קהיר נמצא ספר תשובות שלם שהוא כתב בתגובה לשאלות של חיוי הבלכי, ובו הוא למעשה חידש את המאבק כנגד דברי האפיקורס היהודי. על פי מגילה מאת אברהם בן דאוד (הראב״ד), מגדולי רבני ספרד, היסטוריון ופילוסוף יהודי, היתה לחיוי הבלכי השפעה עצומה על יהודי המזרח וספר תורה בפרשנותו שימש ללימוד בבתי מדרש — עד שהגיע הרב סעדיה גאון והורה לשרוף את כל כתביו ולהחרים את תורתו: ״והשיב סעדיה תשובות על המינים ועל הכופרים בתורה ואחד מהם חיוי אלכלבי אשר בדה מליבו תורה והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותה בספרים ולוחות עד שבא רב סעדיה וניצחם״. לא ברור עד כמה העדות הזו מהימנה, כי הסיכוי שחיוי כתב פרשנות לתורה, שהיתה ספר לימוד, קלוש. הגיוני יותר שלימוד התורה נעשה בהתבסס על ההיגיון שחיוי דרש בו.

לגורל חוש אירוניה מפותח: כל הידוע לנו על חיוי הבלכי מגיע ממקטרגיו, אלו שרצו לשרוף את כתביו ולמחות את זכרו. אילו לא הגדילו מגיני המסורת היהודית שונאיו של הכופר להפריך את טיעוניו, ייתכן שכל זכר לקיומו היה נעלם מעל פני האדמה. זה דומה לתולדותיו של הרומן הרוסי ״האמן ומרגריטה״ למיכאיל בולגקוב. האמן של בולגקוב שורף את כתב היד שלו. כשהוא פוגש את השטן, הלה מבקש לקרוא את כתב היד. האמן מתנצל ואומר שכתב היד נשרף. ״כתבי יד לא נשרפים״, עונה לו השטן, ומזמן בדרך פלא את הרומן השרוף. במציאות, המחבר השמיד את הגרסה המלאה של הרומן, ועד שנות התשעים התפרסם הספר רק בגרסה רזה למדי. עם נפילת ברית המועצות נמצא כתב היד המקורי והשלם אצל הצנזור הקומוניסטי הקפדן, שהשכיל לשכפל עותק בטרם הספיק האמן להשמיד את כתביו.

בדומה, מחשבותיו של חיוי הבלכי הוקעו, אך הן נשמרו דווקא מצד אלה שניסו לבטלו. חכמי ימי הביניים, כגון אבן עזרא, הצילו את שמו משכחה כשהמשיכו להידיין אתו בינם לבינם. ספר התשובות של רס"ג, אשר הורה לשרוף את כתביו, הוא המקור העשיר והמדויק ביותר ככל הנראה לדעותיו של הכופר היהודי הדגול.

לא בשמים היא

מה היתה בה, בכפירתו הבלתי נסלחת של חיוי, שהפכה אותו לאיום גדול כל כך על המסורת האמונית גם שנים לאחר מותו? חיוי התמקד בערעור סמכות התורה והביע ביקורת נוקבת על תפיסת האל כפי שהיא משתקפת בתורה, על הממד הנסי שלה ועל המצוות והסיפורים. כאמור, ניסוחיו העצמאיים של חיוי לא נשמרו ולכן טיעוניו מוכרים לנו רק דרך יריביו.

על פי חיוי, אלוהים אינו מוסרי, אין בו רחמנות והוא מעדיף את הרע. לדוגמה, אלוהים דחה את מנחתו של קין (והפלה בינו לבין הבל) ללא סיבה הגיונית; הוא השמיד את כל חיות הארץ במבול אף שהיו חפות מפשע; הוא גרם ללוט ובנותיו לחטוא ולשכב עם אביהן. חיוי גם העלה שאלות שמטרתן לערער על מידתו הטובה של האל, כגון: מדוע לא ברא האלוהים את האדם טוב וטהור; מדוע מלכתחילה הוא שם באדם את המידה הרעה, בהנחה שברא את האדם בצלמו; מדוע חייו של האדם מלאים סבל וייסורים.

אלוהים, על פי חיוי, איננו בוחן כליות ויודע כול. הוא שואל היכן אדם בגן העדן ותוהה היכן הבל, כי איננו יודע. ומגוחך מכול: אלוהים התחרט על בריאת האדם, ומכאן עולה שלא ידע כי יציר כפיו ימרה את פיו. הוא בחן את אברהם, משמע לא ידע כיצד אברהם ינהג. כפי שאינו יודע כול, אלוהים אינו כול יכול. לדברי חיוי, אלוהים פחד מאדם הראשון ולכן לא התיר לו לאכול מעץ החיים.

חיוי סבר גם שאלוהים אינו עקבי. הוא ביקר בנוקדנות מסוימת את האל על שאסר עבודה בשבת, אך התיר ליהושע להפיל את חומות יריחו בשבת; על שברא את האדם בצלמו אך ציווה עליו להטיל מום בגופו (ברית מילה).

מה שהיה בלתי נסלח ובלתי נסבל במיוחד מנקודת מבטם של שומרי המסורת והמאמינים הוא הרמיזה של חיוי כי אלוקים צמא דם. לדבריו, טעם השומן והדם ערבים לחכו של האל, והוא נהנה לשהות במקדש עם שמן, יין ופרחים. דבריו של הכופר רומזים שלאלוהים יש תכונות אנושיות: הוא נח אחרי העבודה, נוהג בגחמנות, מקבל מנחות ובעל רגשות סוערים.

מי השפיע עליו?

חיוי חי בתקופת חכמי המועתזילה המוסלמים, אשר ניסו ליישב בין הפילוסופיה היוונית ובין האסלאם ובחרו בהיגיון על פני האמונה. חכמים קראים מספרים כי יהודים רבים בעת ההיא הושפעו מחכמי המועתזילה. ייתכן שחיוי היה אחד מהם.

אלא שלא רק חכמי המועתזילה המוסלמים השפיעו על הבלכי. רבנו בחיי )בן יוסף אִ בְּ ּ ן פַ ּקודָ ה(, פילוסוף יהודי, דיין בן המאה האחת עשרה ומחבר אחד מספרי האמונה המרכזיים ביהדות — ״חובת הלבבות״, אמר שחיוי היה ״מאגי״, כלומר האמין בתורת זרתוסטרא.

דת זרתוסטרא שגשגה בפרס עד המאה השביעית, עת נכבשה על ידי המוסלמים. חכמיה המשיכו ללמד את משנתם במשך כשלוש מאות שנה והיא חלחלה עמוקות אל ההגות המוסלמית והיהודית. במחצית השנייה של המאה התשיעית, בערך התקופה שחיוי הבלכי חי בה, כתב מרטן פארוק את כתב ההגנה האחרון על הדת הזרואסתרית ותקף את התורה בשאלות המזכירות במידה רבה את אלו של חיוי הבלכי, גם בתוכן וגם בסגנון. אותו מרטן פארוק היה בקיא באופן מרשים גם בתורה, גם באגדה וגם בתלמוד, והוא לא היה יחיד בדורו בעניין זה. משנחשפה גניזת קהיר התגלה שמסורות ביקורתיות וערעור על מושג האל ועל וההתגלות ביהדות, באסאלם ובנצרות מקורם בעומק ההיסטוריה, והם אינם המצאה של העת החדשה באירופה.

החוזר בשאלות, לאן יפנה?

רועה הצאן שנעשה מטיף מוסלמי וחדל להאמין מצא את עצמו נבוך. בעיניו, הנביאים והחכמים המוסלמים יודעים היטב כי הקרקע האמונית שהם עומדים עליה עקרה וכי יש מידה של חוסר כנות מחושב בדרך שבה הם מציגים את הדת. ובאותה העת, עולמו מושתת על השירים, הסיפורים, התפילות והניגונים המוסלמיים שהתאהב בהם מבראשית. במקום פרשנויות ודרשות ההטפה, שמאס בהן, הוא כותב שירים וסיפורים על היומיום של מי שהיה איש דת ונהיה אפיקורס — כיצד הוא מתחמק מהבית ביום שישי בבוקר כדי שהילדים יחשבו שהוא עוד פוקד את המסגד, כיצד חלק ממכריו מביטים בו בזלזול וכיצד המרצים היהודים באוניברסיטה דורשים ממנו, הוא שמסוגל לצטט בעל פה כמעט כל סורה, ללמוד אצלם קורסים בפרשנות קוראן.

החוזר בשאלות אינו חילוני. הוא משתלב במסורת ארוכת שנים של כופרים בציוויליזציה המוסלמית והיהודית. פעמים רבות הם אלו שעומדים בפרץ הכזבים של הדת. אצל היהודים ואצל המוסלמים אנחנו רואים תחייה מחודשת של הדת ככוח פוליטי. החברה הישראלית, הפלסטינית, המצרית, האירנית ומדינות אחרות במזרח התיכון נקרעות במתח שבין הדת לבין הלאומיות החילונית. המאבק הפלסטיני הופך אט־אט בשלושים השנים האחרונות ממאבק של תנועה לאומית חילונית למאבק דתי, והמשבר האחרון בהר הבית הוא אולי הדוגמה הבהירה ביותר לכך. בחברה הישראלית מאיימת התגברות השפה הדתית על הציבור החילוני, אשר רואה את עצמו מנותק מהמסורת ואין לו שפה שבעזרתה יוכל לערער על סמכותם של רבנים שרלטנים.

לפני שנה פרסם הרב עדין שטיינזלץ מאמר קצר ובו התריע מפני התעוררות יהודית אשר מזכירה תנועות כגון דעא״ש ומבקשת להשיל מעליה את ההלכה ולבנות את בית המקדש בימינו. שטיינזלץ מדגיש כי ההלכה, ולא ההשתוקקות לנסים, היא מרכז החיים היהודיים. בעת הזו, כאשר קמים בישראל נביאי שקר ומשיחי כזב המנסים לקרב גאולה או להפחיד במלחמת גוג ומגוג, התרבות החילונית אילמת. גם בין הדתיים אין מי שיקים צעקה. ייתכן שדווקא זו העת לשוב למסורת ביהדות שפוררה את האמונה, לא למען כפירה גרידא, אלא כדי להשיב היגיון לחיינו.