Natan OdenheimerComment

חיים פרי: פרופיל

Natan OdenheimerComment
חיים פרי: פרופיל

המאמר התפרסם בהד החינוך וניתן לקרוא את הגרסה המהוקצאת כאן

בסתו 1996, טיפס אחד התלמידים בכפר הנוער ימין אורד על מיגדל המים. היה זה בעיצמו של גל המחאה וההפגנות בקרב יוצאי אתיופיה משהתגלה כי מנות הדם שתורמים בני הקהילה נשפכות. אותו תלמיד היה משוכנע שהאקנה שמכסה את פניו מצביע על כך שהוא נושא בגופו את נגיף האיידס והחליט לשים קץ לסיפור. הקפיצה מהמגדל שברה את שתי רגליו של התלמיד, אך הוא נשאר בחיים. חיים פרי שניהל אז את כפר הנוער ימין אורד הבין שלא רק הרגליים שבורות. הוא תפס את הבחור הצעיר באוזניים, ליקק בלשונו את לחיו של תלמידו, ואמר לו, ״אם היה לך איידס, אתה חושב שהייתי עושה את זה?״

זה למעלה מחמישה עשורים שחיים פרי מחנך נוער בסיכון בדרכים לא קונבציונאליות. באנקדוטה הזו טמונים המרכיבים המרכזיים של פילוספיית החינוך העשירה שלו: הילד צריך להרגיש בטחון בזהות וביכולות שלו, והמחנך וסביבת החינוך צריכים להעניק לו את המקום לצמוח ולהפוך לעצמאי. אם האירועים במדינה גורמים לילד להרגיש שמפני שהעור שלו שחום אז הוא כנראה חולה, פרי יראה לו כמה הוא נאהב ומוערך כפי שהוא, ולא רק במילים יפות, או בהטפות חוצבי להבות.

פרי מתמודד עם קשייהם של בני נוער שנאבקים לשרוד במציאות לא הוגנת, ואין ספק שהוא מצליח בכך. ברשימת הבוגרים והבוגרות של הכפר נימצא ראשי ערים, קצינים בכירים בצבא ובמשטרה, חברי כנסת לשעבר, מחנכים, מנהלי חברות פרטיות, אמנים ואקדמאיים. לכל אחד ואחת מהמנהיגים הללו גוון קול שונה, דעה, ויצרתיות אחרת, אך משותפת להם ההשראה שספגו אצל פרי שמתבטאת באמונה ביכולתם. עתה, כשפרי על סף פרישה לפנסיה והשארת המושכות למחדשים אחריו, ומדינת ישראל נעשית מקום יותר ויותר ציני, היא עת נכונה לשאול איך חיים פרי מצליח לעשות זאת, כיצד הוא נעשה מקור השראה לצעירים שמזלם לא שחק להם בדרכם לתפוס את מקומם הראוי בחברה.

המשכיות וחדשנות: מיהו חיים פרי?

בגיל 75 לחיים פרי פעלתנות שרובנו לא חווינו מעולם. הוא גר בזכרון יעקוב, לא רחוק ממרכז הפעילות של ימין אורד ודרך כפר. הוא אוסף אותי  מהתחנה המרכזית בבנימינה, חבוש בקסקט כחול וחיוך נמרץ.  בזמן הנסיעה הוא מספר לי על סרט שעוקב אחרי התפתחותו של נער בסיכון לאורך עשר שנים. ״הסרט מסתיים,״ אומר פרי, ״ברגע בו הילד שהפך לנער יושב עם חברה והיא אומרת לו, ׳מכיר את האימרה, תפוס את הרגע? אני חושבת שההיפך הוא הנכון. הרגע תופס אותך.׳ זה מה שאני אומר למורים שלי שוב ושוב: הרגע תופס אתכם. ההווה הוא תמיד עכשיו!״

למה אתה מתכוון?

״מחנכים צריכים להרגיש ולהאמין בחינוך, וחינוך — כמו חנוכות בית — זה מלשון התחדשות. הם צריכים לחוות את הרגע, את ההווה כזמן הקריטי בו דברים קורים ולחיות את החיוניות שלו. אם המורים לא מרגישים התחדשות בעבודה שלהם, הם לא ממלאים את הצורך הזה אצל הילד אשר נמצא בשנים קריטיות של ההתפתחות שלו. יותר מזה, שגרה לא רק הופכת ילדים לאטומים, אלא גם לכאלו שלא חושבים.״

פרי עצמו הוא כמעיין המתגבר.  בשצף וקצף הוא עובר מדוגמא קונקרטית על תהליך שילד עבר, לניתוח מחקר אקדמי ולפתע בפנייה חדה מצטט את הרמב״ם והמהר״ל מפראג. מדפי הבית עמוסי ספרים — קודש וחול —  וכן צילומים עם ילדים, עם בוגרים ואפילו עם הדאלי לאמה. אני נעצר מול אחת התמונות הרבות בהן חיים פרי מחייך יחד עם כעשרים ילדים ותוהה, כמה מהם יודעים שלפני שנים רבות, גם פרי עצמו עמד במקומם, כילד יתום שהזדקק למישהו שיאמין בו. כדי להבין כיצד פרי מתמלא מחדש בהשראה, וכיצד הוא נותן השראה לאחרים, צריך להכיר פרק מחייו שגם מסביר את הקשר האישי שלו לאתגר שהפכו למשימת חייו.

פרי נולד בשנת 1941 בתל אביב. אימו הגיע לפלשתינה המנדטורית רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. היא הרוויחה את לחמה בעיקר בעבודות ניקיון, וניסתה בכל כוחה להשיג אישורים מהממשל הבריטי כדי להביא ארצה את הוריה ואחיה הצעיר אשר היו באותה העת במחנה פליטים סמוך להנובר, גרמניה. ״כשהיתה בהריון איתי,״ מספר פרי, ״עמדה מזריחת החמה ועד חצות הליל בתורים ארוכים כדי להשיג סרטיפקט מהבריטים״. כשפרי נולד התגלה שהאם סובלת ממחלת הטיפוס והודיעו לה שהוריה נלקחו לאושוויץ׳. היא לא עמדה בבשורה וחוותה התקף פסיכוטי ולמעשה לא החלימה ממנו לעולם. פרי נשלח למעון יתומים של ויצו בתל אביב. אחרי שנתיים, אביו, שנבהל מהתנאים הקשים, אותם תיאר כ״סכנת חיים, מחלות ודיזנטריה״, חילץ את בנו והפקיד אותו בידי אימו, סבתו של פרי. 

 

עד גיל שש או שבע פרי גר אצל סבתו ורק מידי פעם ביקר אצל אביו ואימו. ההורים שלו התגרשו כשהיה בן ארבע, אבל חזרו לחיות יחד כמה שנים אחר כך למרות שאימו לא חזרה לעצמה והיתה שבה לתקופות ממושכות של אישפוז. לימים, פרי אמר כי למרות שאביו לא היה נוכח בילדותו וכי היה לו קשה להתחבר ריגשית אליו, הוא מעריך את ההחלטה האמיצה של אביו לחיות עם אמו, למרות מחלת הנפש שלה. במלחמת השחרור אביו היה חלק מהכוחות שכבשו את עכו והתנחל בבית שהיה שייך קודם לכן למשפחה ערבית ולשם עברה המשפחה הקטנה. בעכו, פרי מספר, קיבל חינוך טוב בבית הספר העממי ׳ויצמן׳ שם היו ״מורים נהדרים, עולים חדשים מפולין עם עברית נהדרת, אנשי מופת אשר היה להם אכפת ממני, וגם מהחברים שלי״. בצמוד לבית הספר ניצבה המצודה של עכו אשר שימשה כבית החולים הראשון בארץ לחולי נפש. שם אימו היתה כלואה. ממושבו בכיתה פרי ראה את התעלה העמוקה סביב המבצר שרמזה כי כל כמה שהמרחק הפיזי בינו לבין אימו קצר, זהו מרחק שאי אפשר להתגבר עליו.  

את חופשות הקיץ פרי הצעיר בילה בנעימים אצל סבתו וסביו בבני ברק, שם הכיר חברים בני גילו אשר שינו את מהלך חייו. שני חבריו בבני ברק הזמינו אותו לביתם, ואחת המשפחות לקחה את השלישיה העליזה לביקור בכפר הרא״ה לכבוד חג השבועות. פרי התפעל עמוקות מאחד הרבנים במקום, הרב נריה, ובמיוחד זוכר את האופן בו העיר את הנמים באמצע הלילה בקריאות,  ״ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא.״ משחזר הביתה, לעכו, נעמד לפני אביו ואמר לו שהוא רוצה לעבור לכפר הרא״ה. זו היתה ההכרעה העצמאית הראשונה של  חיים פרי בן ה-14 אביו התנגד. הוא היה אז, ולמשך שארית חייו, איש טכנולוגיה של המוסד, או כפי שפרי קורא לזה, ״איש בטחון בשירות השו שו״ ורצה שבנו ילך לבית ספר לקציני ים, אבל פרי התעקש, ועבר בגיל חמש עשרה לכפר הרא״ה. 

 

המעבר לא היה קל. בית הספר לא נרתם כדי למלא את הפער הלימודי החסר לו כדי ללמוד גמרא. אחר צהרים אחד פרי היה כל כך נואש, עד כי החליט לברוח. הוא אסף חפציו וגרר מזוודה לתחנת האוטובוס. המחנך — הרב מנחם אופן, עליו מספר פרי שהיה ״רב בלי זקן, איש צנוע שידע גם מדעים, לא רק תורה״ — רץ אחריו אל הכביש, חטף ממנו את המזוודה והכריח אותו לחזור לכפר הרא״ה. ״אתה רואה מה מסירות של מורה אחד יכולה לעשות?״ פונה אלי פרי בעודו מגולל את הסיפור. והוסיף: "אותו רב שרד שלוש עשרה מחנות ריכוז בחייו ולא נתן לכך לרמוס את ההשראה שלו להיות מחנך״. בשנים שלאחר מכן, למרות שפרי כבר לא היה התלמיד שלו, הרב מנחם אופן המשיך לקבל אותו בביתו, ולפני בחינות הבגרות שקד איתו על לימודיו. שנים רבות לאחר מכן, פרי יתייעץ איתו לגבי קבלת תלמידים שהם ילדים של ״מסתננים״  או מה שהוא מכנה ״ניצולי שואה באפריקה״ לכפר ימין אורד. הרב אופן פסק חד משמעית: ״עליך החובה המוסרית לקחת אותם!״

לא במקרה שב פרי לרגע בתחנת האוטובוס. הפעולה של הרב אופן נתנה השראה לדרך פעולתו של פרי פרי המחנך. אחד הדברים שעלו פעם אחר פעם, גם אם בגרסאות שונות בשיחות איתו, תלמידיו והמחנכים שסופגים השראה ממנו, הוא שכל ילד — ובמיוחד נערים בסיכון בגיל ההתבגרות — זקוקים למבוגר שיאמין בהם – והאמונה אינה תיאורטית אלא מופגנת במעשים: לרוץ אחרי תלמיד נואש לתחנת האוטובוס, להתחכך בעורו של נער שמפחד פחד מוות שמא הוא נגוע באיידס.

בשנים הבאות חיים פרי השתלב לעומק במארג החברתי של כפר הרא״ה והדריך בבני עקיבא, שם גם פגש את הנערה שלימים היתה לאישתו. בראשית שנות השישים, פרי התגייס לצבא במסלול משולב עם הוראה ויצא מייד ללמד כמורה-חייל בשדרות.

בעיירה הדרומית לימד בבית הספר שניהל אז שמעון בן פזי, איש חינוך ירושלמי. המורים גרו במעין קומונה ואת מרבית משכורתם השקיעו בילדים אותם חינכו. הם הקימו מועדון לילדים אשר היה פעיל משבע בבוקר ועד שבע בערב. ברוב הערבים, פרי ישב עם חניכיו וסיפר להם סיפורים בקצב מותח של אופרות סבון. לכאורה, סיפורים אודות ארץ רחוקה, אך למעשה מטרת הסיפורים היה  להתמודד עם הקשיים והאתגרים היומיומיים של קהילת העולים החדשים, רובם ממרוקו.  פרי: ״ניסנו לתת מקום לתרבות שלהם״. בנסיבות אלו הבין פרי את חשיבות הקשר עם המשפחות בחינוך הילדים. הוא נהג לבלות שעות ארוכות עם משפחות תלמידיו כדי ללמוד מההורים ובשבתות התפלל עם הקהילה ולמד ממנה על העושר התרבותי העצום שהביאה איתה לישראל. אחד ההורים אמר לו משפט שנחרט בזכרונו, ״במרוקו כולם היו זהב. ארץ ישראל צורבת. מי שהזהב אצלו זה רק צבע — אתה רואה איך זה דוהה והברזל המכוער מתגלה תחתיו״ — ״זו,״ מפרש לי פרי את המשל, ״היתה הדרך שלו לתאר את המפגש עם אלו שסרחו״. 

עם הקשיים איתם ציפה להתמודד בשדרות, הגיעו גם מכשולים אליהם לא היה מוכן. ״הייתי מורה צעיר,״ מספר פרי, ״ופתאום גיליתי שאני באמצע מאבק פוליטי. אני זוכר איזה מאמץ חלק מההורים עשו כדי להעביר את הילדים לחינוך הדתי. היה ברור להם שהילד צריך לקום בבוקר להגיד ׳מודה אני׳ וללמוד תורה. משם הם באו. הרגשתי מר מאוד. ההורים היו במידה רבה פיונים. הם עסקו בהישרדות, הם רצו עבודה, בכל בית גרו שתי משפחות, והם עבדו בעבודות דחק. היה להם ברור שמקום שמתחיל בתפילה ואנשים בשפה שהם מבינים מבחינת הרקע התרבותי — עדיף. אבל המסר מהממסד היה שאם אתם רוצים שיתקדמו, אז בבית הספר החילוני״.

״מפא"י שלטה שם ולא נתנה להם ללכת לחינוך דתי. אני הייתי תמים, לא הייתי חשוף לתכנים סקסואלים וכיוצא בזה, אבל יום אחד לפני הרישום מצאתי פלקטים שאומרים שהמורים — אנחנו — שמורה כזה וכזה שכב עם המנקה… פלקטים שמפ"אינקים הכינו כדי להביך אותנו. הם [המפאי״ניקים] לחמו על זה שהילדים ירשמו לחינוך חילוני. הייתי כל כך תמים — לא הבנתי למה שמישהו כל כך יתנגד לכך שילדים יגידו ׳מודה אני׳. זו היתה רוח המפקד של בן גוריון. אנחנו היינו שייכים לחינוך הדתי, בראשו עמד ד״ר גולדשמיט״.

תוך כדי הוראת מקצועות הומאניים – תנ"ך, מחשבת ישראל ולשון — בישיבה, פרי למד באוניברסיטת בר אילן. לחאר מכן נשלח לתקופת שליחות בארצות הברית מטעם תנועת בני עקיבא, ולמד לתואר שני בתוכנית משולבת של אוניברסיטת קולומביה והסמינר לרבנים של הזרם הקונסרבטיבי (‪JTS‬).  לאחר חזרתו ארצה ניהל  את חטיבת הביניים בישיבת אור עציון, ולמשך כשנה נדרש על ידי משרד החינוך גם לנהל את בית הספר ׳חזון עובדיה׳ בבאר שבע, דבר שהעלה אותו על מסלול הניהול. התחנה הבאה בדרך היתה בניהול התיכון בגבעת וואשינגטון. משם יצא שוב ב-1975 ללימודים מעבר לים באותה תוכנית משולבת בניו יורק, אך הפעם לצורך השלמת דוקטורט בחינוך. 

משחזר בשנת 1979 ארצה ירש את כפר הנוער והפנימיה ימין אורד ולא הרבה אחר כך הגיעו לכפר נערים רבים מבני קהילת ביתא ישראל. בשנות התשעים, בד בבד עם עליות נוספות של יוצאי אתיופיה, הגיעו לכפר גם בני נוער רבים מברית המועצות לשעבר. בשנים הבאות פרי פיתח והעשיר את שיטות החינוך שלו דרך עבודה ולמידת עומק ורוחב יחד עם התלמידים והמחנכים הרבים שלוקחים בה חלק, ונמשכת במלוא המרץ גם היום. רוחב היריעה של התובנות והיוזמות החינוכיות שפרי עודד ופיתח מתפרס על פני תחומים שונים —  ביניהם, הקמת מגורים לבוגרים שמשרתים בצבא ואין להם "בית" לחזור אליו, הקמת מכינה קדם צבאית אשר פרצה את תקרת הזכוכית של המכינות אשר היו עד אז מדגרה לאליטות חברתיות, ואף הקמת עמותה לשימור ופיתוח הכיוונים המחשבתיים של דרך החינוך היחודית של פרי.

העמותה, שנקראת דרך כפר, ״מבקשת לחדש מורשת חינוכית בתקופה של משבר חברתי, ולהשיב את החינוך ואת המחנכים למשבצת של 'בוני מולדת'. לצורך הגשמת מטרה זו יש צורך ביצירת סביבות חינוך שמייצגות דגם מוקטן לחברה ערכית המכוונת לתיקון האדם ולבניית החברה״. כדי להבין לעומק את חזון ופעילות העמותה, ודרכה את ההשראה שנותנת לפרי עצמו אנרגיה להמשיך, כדאי לבחון את סיפוריהם של אלו שהתחנכו וחינכו תחת ידיו הנאמנות. 

דרך כפר: חוויית משתמש

דותן לוי, (47), בהיר עיניים ובעל פנים נעימות וחכמות, מנהל עתה את מכון דרך כפר. הוא גדל בבת ים, אביו הגיע ממצרים, אימו ממרוקו, והם השתכנו בשכונות המעברות שבעיר החוף. מגיל צעיר מאוד היה ברור ללוי שהוא רוצה להיות מחנך. הוא אירגן פעילויות נוער דרך בני עקיבא, חזר לבת ים כקומונר, והמשיך ללמד בחברת הנוער בישיבת עין צורים. ״השנה הראשונה בימין אורד,״ מספרי לוי, ״הייתה מאתגרת, כלומר קשה..״ לוי ואישתו הטריה בחרו לעזוב. ״רציתי לפלס את דרכי,״ מספר לוי, ״לא להיות קבלן ביצוע גם אם של איש חינוך גדול.״ 

בשיחה בארבע עיניים לפני העזיבה, אמר לו פרי: ״לא הסברתי נכון. האשמה עלי. אם הבנת שאתה צריך להיות קבלן ביצוע נכשלנו בהסבר. האותנטיות היא הדבר החשוב ביותר בתהליך החינוכי.״ באותו רגע לוי הבין שעליו לבצע פניית פרסה: ״הבנתי שאני פה ושאני נשאר להרבה זמן״.

כדי להבין מדוע לוי נשאר, צריך להתעכב על השימוש בו פרי והוא עושים במילה ״אותנטי״. כשלוי הגיע לכפר הנוער ימין אורד כבר היה לו ניסיון ובטחון באינטואציה שלו לחינוך. הוא עבד עם בני נוער יוצאי אתיופיה, ועוד לפני שהכיר את חיים פרי או שמע על דרך החינוך שלו, הזדהה עם קשיי המעבר לארץ החדשה שהכיר מניסיונו האישי ולכן יצר קשר עמוק לא רק עם הנערים אלא גם עם דור ההורים. גם אם לא ידע לבטא את זה במילים, גם דותן לוי הגיע לתפישה שהתפתחות החינוכית של ילד תלויה באופן עמוק לזהות שלו, ליכולת להרגיש שייכות למשהו שהוא המשכי, לא קטוע וחד פעמי, וכי התפקיד שלו כמחנך הוא לתת לילד או לילדה אפשרות לגבש זהות שנשענת על עוגנים מתרבות המוצא שלהם. עוד לפני שהתחיל לחנך בימין אורד, לוי עבד עם נערים שעברו חוויות טראומטיות של הגירה, נטישה, לפעמים אפילו אלימות, וכי לילדים האלו היה צריך לתת את הכלים לגבש מחדש זהות המשכית ועצמאית אל מול המציאות הכאוטית. לכן, כשפרי או לוי אומרים ״אותנטיות״ הם מתכוונים לשילוב של היכולת של המחנך להיות נאמן לעצמו, לחדש בחינוך מתוך לב ליבו, ובאותה העת לטפח את אותה תחושת עצמאות אותנטית בילד עצמו. 

הדרגה הגבוה ביותר של מורה ופילוסוף היא העמדת תלמידים אשר לא מחקים אותו אלא הופכים ליוצרים עצמאיים בפני עצמם. אפלטון, יש האומרים, עולה על מורו סוקטרס מפני שתלמידו אריסטו אימץ לעומק את הביקורתיות של אפלטון עד כדי שמרד בו. המחנכים שפרי חנך לא הפכו לחסידים עיוורים של תורת החינוך דרך כפר אלא סופגים ממנו השראה ועושים בה כשלהם, מוזגים לתוכה את התובנות העמוקות שהם רוכשים מן העשייה והלימוד, ומחדשים בה. המחנכים, כמו הנערים בסיכון, צריכים להרגיש שיש להם היכן לצמוח ולהתבטא. זו הסיבה שבגיל עשרים וקצת אי שם בשנות השמונים, דותן לוי החליט שלא לעזוב את משרתו כמחנך בימין אורד אחרי שכבר ארז את המזוודות. כראש מכון דרך כפר לוי מביא איתו שלל רעיונות ותובנות הממשיכות את קו המחשבה של פרי, אך יוצקות לתוכן משמעות חדשה. 

אחת העמיתות של לוי במכון המחקר היא ד״ר ווביט וורקו מנגסטו. וורקו הגיעה לימין אורד בשנת 1989 והיא בת חמש עשרה. זה היה לא הרבה אחרי שאימה נפטרה והיא נותרה יתומה מאב ואם. היום, היא חלק מהצוות שדן בפיתוח והנגשת שיטות החינוך של דרך כפר ובשנה הבאה תלמד על שיטת החינוך באוניברסיטה העברית. ד״ר וורקו היא כוח טבע שאי אפשר לעצור, וכמו דותן, ופרי, את הבסיס הפדגוגי של דרך כפר הבינה בכוחות עצמה. כשהיתה רק בת אחת עשרה הגיעה לארץ אחרי מסע רגלי ארוך, מתיש ומסוכן דרך סודן, ״בלילה צעדנו דרך הרים וגבעות, ובחום הנורא תחת השמש ניסנו לנוח״. אחרי חודשים ארוכים בהם התמודדו עם מחלות, מחסור, חיות טרף, שודדים, שמש קודחת והם ממשכים צעוד רק מתוך האמונה כי מקומם בישראל, הגיעה המשפחה של ווביט לישראל. במשרד הקליטה אמרו לד״ר וורקו שהיא נדרשת להחליף את שמה. היא סירבה; היא לא חצתה את מדבריות אפריקה כדי שפקיד יורה לה לוותר על חלק כל כך מרכזי בזהות שלה. 

בימין אורד היא מצאה את הגישה ההפוכה. ״המסגרת ידעה״, מספרת ד״ר וורקו, ״לקלוט כל מהגר שהגיע, המחנכים והמחנכות למדו להכיר את התרבות שממנה הגיע כל נער ונערה. אנשי ימין אורד מעודדים את הנערים להכיר את התרבות שלהם, להתגאות בתרבות שלנו — בין אם החניך מאתיופיה, פרס, ברזיל, אוקריינה או בלארוס.  הצוות בימין אורד  מתפקד כהורים וכמחנכים כאחד, והם עוסקים הן ברובד הלימודים והן ברובד החברתי: "לשם כך נרתמה כל המערכת—הכל היה מחובר כדי שדבר לא יתפספס״.

וורקו: ״אני אגיד לך בדיוק מה חיים פרי אמר לנו: השמיים הם הגבול. הכל תלוי בילד. שכל אחד ייקח מכאן רק את מה שמתאים לו. מי שרוצה, שיגיע לטכניון. לא כולם צריכים להצטיין בלימודים, אבל כל אחד צריך לקבל את הכלים כדי להצליח בחיים האמיתיים. וזה התפקיד של כל אחד בכפר מהמנהל ועד המחנך. התנאים היו של בית—מהארון ועד המיטה—" ואז היא מוסיפה: "ואני ידעתי להשוות כי כבר הכרתי פנימיות.״

״למשל -  " ממשיכה ד״ר וורקו, ״המחנכים הכירו את החג שלנו — הסיגד — אנחנו, הקהילה, הרגשנו שיש מקום למסורות שלנו מהתפילה ועד המאכלים ופעילויות. זה היה מקום שלנו. לימדו אותנו שהתרבות והשפה שלנו היא נכס. מי שרצה דיבר אמהרית, ואפילו ללמוד אמהרית לבגרות״. דותן לוי מצידו, מצביע על העושר שנאגר בקרב המורים והתלמידים כשמותר להתייחס לתרבות המוצא של התלמידים: "בשיעור תנ״ך בו הם התעכבנו על פרשנות פמניסטית ורעננה לסיפור אברהם ושרה, אחת התלמידות הציעה שהסיבה שמוזכר כי שרה צחקה היא כי לנשים אסור לצחוק בציבור בתרבות ממנה באה". דוגמא זו היא אכן דוגמא טובה לכך שלדרוש היא דרך מצויינת לעצמאות מחשבתית.

גם בימין אורד היה צורך להיאבק. ווביט מספרת ש״היתה מורה שאמרה לי שיהיה לי קשה לעשות בגרות באזרחות—אמרתי לה ׳לי יהיה קשה? אם אני לא עושה בגרות אז מה אני עושה פה?׳ דיברו איתי על לרדת רמה לקראת הבגרות ואני אמרתי לה אם אני לא עושה פה בגרות מלאה, אין לי מה לעשות פה,״ וכך היה. 

 

משסיימה חוק לימודיה, ד״ר וואקו עשתה שירות לאומי בבית ספר בצפת. היא קיבלה כיתה של עולים חדשים שהגיעו במבצע שלמה ב-91. ״זו הייתה סגירת מעגל מבחינתי כי גם אני הייתי עולה חדשה והייתה לי הזדמנות לעשות משהו טוב״ וטוב היא עשתה. ביום הראשון להגעתה, המנהל ביקש שתגיע מוקדם למחרת בבוקר: ״יש לי רשימה יש לנו 16 תלמידים שצריך להחליף להם את השמות. השמות שלהם קשים לביטוי״. ד״ר וואקו, חמושה בזהותה ובביטחונה העצמי ענתה למנהל: ״באותה מידה אתה יכול להבין שגם להם קשה. מבחינתי זה קו אדום. אני לא מוכנה לקחת חלק בזה. לא אהיה שותפה לזה. תהיה להם בחירה בעתיד ואם ירצו הם יחליפו את השם, אבל אני לא אחליף להם את השם.״ המנהל, מספרת ד״ר וואקו, ״היה בשוק״ אבל את השמות הם לא שינו.

״חיים פרי הוא אדם מלא השראה. מלא השראה באותנטיות שלו, בהסתכלות על העולם, קבלת האחר, ביקורתיות, בעיקביות שלו תמיד לשאול ׳למה?׳. הסקרנות שלו סחפה אותנו. הידע שלו — הוא איש אשכולות ומורה דרך. אני משתמשת באמירות שלו, דברים שלמדתי כשהייתי תלמידה,בעבודה שלי עד היום. כל הזמן אתה צריך לשאול את עצמך האם מה שאתה עושה נכון, מה אתה יכול לעשות יותר טוב, וכל הזמן להיות בתהליכים של למידה. כל הזמן לשאול, ללמד, להפגש עם אנשים ודווקא עם אנשים שונים.״

הסער והפרץ

פרי בילה כמעט את כל חייו במוסדות—מבית יתומים כתינוק ועד פנימיה כמנהל כפר נוער—ייתכן שמסיבה זו אין לו חיבה רבה אליהם. ״מוסד מלשון סדום״ הוא מחדד. לטעמו של פרי, מוסדות הם גופים סטטיים שנוטים להירקב במהירות והמוסד המוצלח ביותר הוא המוסדי פחות. לכן אחת המשימות של איש חינוך היא לחפש את הכשלים במוסד ובמערכת ללא הרף, וגם היום לפרי יש בטן מלאה על מוסדות החינוך בישראל אשר לדבריו מתרכזים אך ורק בנתונים "מדידים" של הצלחות במבחנים כאלו או אחרים ומתעלמים מהמסלול שילד צריך כדי להשתלב כמבוגר בחברה.  האתגר הזה בוער שבעתיים מבחינת פרי מפני שאלו השנים המעצבות של נערים, שנות המרד להן פרי קורא תקופת ״הסער והפרץ״ ומה שהם צריכים כדי להיעשות למבוגרים שיכולים לעבוד ולאהוב ולמצוא לעצמם קהילה היא זהות עצמאית עם משמעות המשכית. אחרת יצאו מבתי הספר גדודים גדודים של אנשים  תלושים. 

לפעמים נדמה שפרי לא רק מנסה להלחם בסער והפרץ של הנעורים, אלא של העולם כולו. יש לו תשוקה לשנות פיסת חברה קטנה אחת אחרי השניה. יש כפר נוער ברואנדה שמשתמש בשיטות של דרך חינוך, בית ספר בקליפורניה, וקרוב לבית, בבית ספר בעכו. מאיפה פרי שואב את ההשראה?

״התשובה היא בנאלית,״ אומר פרי, ״הקשר שלי עם האנשים נותן לי מרץ. אם מישהו בא אלי ואומר לי: ינקתי ממך את הכוחות—ההשפעה של זה עלי היא עצומה. חלון הזדמנויות לתת לנער במצוקה תחושת בטחון שתמשיך איתו לשארית חייו כל כך צר. אתה רואה מוסדות חינוך שעושים פרוססינג, שמשנעים אנשים—הפידבקים שאני כל הזמן מקבל, מאנשים, ואני לפעמים מקבל ביקורת, זה אומר לי: אתה חייב להמשיך. אני היום רואה לנגד עיניי, בראשות דותן, אנשים שהם ממשיכים את הדרך, הם מייטבים אותה, הם עושים אותה טובה יותר, ומעמיקים אותה. זו הוכחה לכך שמה שאתה עושה הוא רלוונטי, שברגע שאתה מאמין בבן אדם, מאמין בו שהוא טוב, הוא אחר כך צומח בדרכים נפלאות. אותו נער שב-96 כמעט שם קץ לחייו בקפיצה ממגדל המים מוביל היום רפורמה מעמיקה במשרד התרבות למען שימור ועידוד יצירה אתיופית. יש דבר יותר מעורר השראה מזה?״