Natan OdenheimerDecember 05, 2017Comment חיוי הבלכי הכופר מח׳ורסאן Natan OdenheimerDecember 05, 2017Comment
Natan OdenheimerNovember 10, 2017Comment The Professor Turned Politician Natan OdenheimerNovember 10, 2017Comment
Natan OdenheimerSeptember 05, 2017Comment An Interview With A Palestinian Businessman Natan OdenheimerSeptember 05, 2017Comment
Natan OdenheimerSeptember 05, 2017Comment Israel: A Regional Water Superpower Natan OdenheimerSeptember 05, 2017Comment
Natan OdenheimerSeptember 05, 2017Comment What would the Zionist Leaders of 1897 Think of Israel 2017 Natan OdenheimerSeptember 05, 2017Comment
Natan OdenheimerSeptember 05, 2017Comment Noam Shuster-Eliasi, a profile Natan OdenheimerSeptember 05, 2017Comment
Natan OdenheimerSeptember 03, 2017Comment עושים מחינוך בית זונות Natan OdenheimerSeptember 03, 2017Comment
Natan OdenheimerAugust 31, 2017Comment אתם קוראים לזה הדתה, הם מלחמת תרבות Natan OdenheimerAugust 31, 2017Comment
Natan OdenheimerAugust 21, 20171 Comment סימון וייל: כוכב צפון Natan OdenheimerAugust 21, 20171 Comment
Natan OdenheimerAugust 17, 2017Comment הפנים החדשות של האנטישמיות Natan OdenheimerAugust 17, 2017Comment
Natan OdenheimerJuly 23, 2017Comment הסופר המצרי שפרסם רומן אירוטי בעברית Natan OdenheimerJuly 23, 2017Comment
Natan OdenheimerJune 04, 2017Comment ״עבדי הזמן״ -- ראיון עם ד״ר איימן אגבאריה Natan OdenheimerJune 04, 2017Comment
Natan OdenheimerApril 12, 2017Comment The Man Who Would be King Natan OdenheimerApril 12, 2017Comment
Natan OdenheimerMarch 28, 2017Comment The Cultural War -- Part 1 Natan OdenheimerMarch 28, 2017Comment
Natan OdenheimerMarch 22, 2017Comment Yigal Amir and Israeli Society Natan OdenheimerMarch 22, 2017Comment
Natan OdenheimerMarch 20, 2017Comment כשליאור שליין יצא יותר גזען מח״כ מיקי זוהר Natan OdenheimerMarch 20, 2017Comment
Natan OdenheimerMarch 08, 2017 The (Un)surprising Renaissance of Syrian Football Natan OdenheimerMarch 08, 2017
Natan OdenheimerMarch 08, 2017 A Terror Attack and Lynching in One Hour Natan OdenheimerMarch 08, 2017
![זמן, ניסיון, מסורות -- ראיון עם ד״ר איימן אגבאריה התפרסם בהד החינוך, גיליון מרץ 2017 ״אלוהים ברא את האדם בצלמו, ובתורו, האדם ברא את השעון בצלמו״, טוען אפנדי נורי, אחת הדמויות הציוריות ברומן ״המכון לכיוון שעונים״ של הסופר הטורקי אהמט המדי טנפינר. קלסיקה טורקית זו התפרסמה לראשונה בהמשכים במהלך 1954 בעיתונות הטורקית. הרומן מתאר בהומור שובה לב את המעבר מאימפריה עות׳מאנית אל מדינת לאום טורקית דרך הגחכת הניסיונות של השלטון להפוך את אזרחי הרפובליקה מאנשים ״מסורתיים״ לבני חברה ״מודרנית״. הציר המרכזי של העלילה סובב את ״המוסד לפיקוח הזמן״ אשר מטרתו לוודא כי כל השעונים מתקתקים במדויק את אותה השעה ולמנוע את הסכנה שבאיבוד זמן שכן כפי שמסביר נורי, אם כל אדם מאבד שניה אחת בשעה, אנחנו כקולקטיב, מאבדים מעל שמונה עשרה מיליון שניות בשעה. הדמויות האוויליות-מבריקות של טנפינר צוחקות למאמצים לגרום לתושבי איסטנבול לאמץ את הזמן והתרבות "המודרניים״, ״המערביים״. הרומן רומז שתפיסת זמן קצוב ולינארי משמשת כדי לפקח על בני אדם בצורה קפדנית ולהפוך אותם לפועלים יעילים. בעת שהסיפור התפרסם, הוא לא זכה לאהדת המשטר שחשש מהלעג ללאומיות הטורקית באופן דומה לטנפינר אך שנים לאחר מכן, האנתרופולוג בנדיקט אנדרסון בעל הספר ״קהילות מדומיינות״, מתאר את רגע המעבר בין פרה-מודרניות למודרניות כנקודה ההיסטורית בה חברה מחליפה את תפיסת זמן המעגלית בתפיסת זמן לינארית. אנדרסון, והוגים רבים נוספים, תיארו חברות ״מסורתיות״ או קדמוניות ככאלו שחוות את הזמן באופן מעגלי. השבועות, החודשים, השנים והמועדים, כולם חוזרים על עצמם. על פי תפיסה זו האדם והאנושות לא ״מתקדמים״ בזמן, אלא קיימים בהישנות האינסופית של האירועים. מנגד, חברה מודרנית או ״מתקדמת״ חווה את הזמן כמרחב בו אנו מתקדמים לעבר יעד. רבי יהודה הלוי כתב "עבדי הזמן עבדי עבדים הם". בזמנים המודרניים בהם אנחנו חיים, רובנו ממעטים להקדיש מחשבה לאופן בו אנחנו תופסים את הזמן, אלא מתרוצצים כדי להספיק לעמוד בו. אך לאופן בו אנחנו תופסים את הזמן, כפי שהסופר הטורקי מתאר, יש תפקיד מכריע בעיצוב המציאות בה אנחנו בוחרים לחיות. שמתי פעמיי צפונה, לבית קפה באום אל פאחם, כדי לראיין את ד"ר אימן אגבאריה, מרצה באוניברסיטת חיפה, מחזאי, משורר וסופר. המושג זמן... איך ניגשים להבין מושג חמקמק כל כך? יש הבדל בין ״זמן״ לבין ״תפיסות של זמן״. אנחנו אולי מוגבלים ביכולת שלנו לגלות מדעית או פילוסופית מהו בדיוק ״זמן״, ולהתווכח האם הזמן באמת מתקדם מנקודה אחת, לשנייה ולשלישית. אבל אם אנחנו מתפנים לדבר דווקא על תפיסת הזמן, אז נפתחת בפנינו הדלת לגלות יותר, שכן מדובר בחוויית האדם. ראשית, תפיסת הזמן קשורה באופן בו אנחנו מתרגמים את האירועים שקרו לנו לזיכרונות. יש זמנים שאתה רוצה לשכוח ויש שאתה רוצה לזכור. יש רגעים שאתה רוצה לחזור אליהם. אותם אירועים מעצבים את האופן בו אנחנו תופשים את הזמן. יש מעין ״נקודות אפס״ בזמן אליהן אנחנו מתייחסים כאילו הזמן נובע מהן. למשל, הנכבה בעבור הפלסטינים או השואה בעבור היהודים… אלו נקודות זמן שממשיכות להגדיר את האופן בו אנחנו מסדרים את האירועים על ציר הזמן. מה אפשר לגלות על החברה וחיי היומיום דרך התייחסות לתפיסות זמן שונות? אפשר לגלות הזמן של מי שווה יותר. למשל, יש פה בכניסה לאום אל פחם רמזור. אם אני אמדוד למי יש יותר ירוק — מי שנוסע לכיוון תל אביב או מי שנכנס לאום אל פחם, מי שנוסע ימינה או שמאלה. לומדים מזה של מי הזמן היותר חשוב בעיני המתכנן — היוצאים או השבים. מי ששולט בך שולט גם בזמן. למשל, הזמן בבתי הספר: הילדים הרי נמצאים במסגרת של זמן. הזמן הוא משאב שאפשר לשלוט בו, לנהל אותו, להנדס אותו. הריבון, נגיד המדינה, לפעמים מאיצה את הזמן, לפעמים מאיטה אותו. זהו כלי שליטה עז. אם אני מכניס את האזרח כל הזמן למאבק סיזיפי ומתמשך בכל דבר — ביטוח לאומי, אישורי בנייה, תקציבי חינוך — המדינה במקום לעזור לך מאיטה אותך. זה חלק משיטת התשה. משהו שיכול להיעשות בשבוע מבחינה בירוקרטית לוקח חודש, ומה שבחודש, שנה. קראתי לזה פעם פוליטיקה של זלזול, כשהמדינה מזלזלת בזמן של האזרחים. יש שיר של פיירוז מתוך המחזמר ״סח אל-נום״ [ביטוי שאפשר לתרגם ל״בוקר טוב אליהו!״] שמתרחש במחוז נידח הנשלט על ידי מושל היושב בארמונו ומבלה את רוב ימיו בשינה. אין החלטה בממלכה שתבוצע ללא החותמת שלו. אחת לחודש, בליל ירח מלא, מתעורר השליט ונוהג לאשר שלוש בקשות בלבד. כל שאר הבקשות נידונות לחכות למזלן הטוב. רבים מבני העם, המייחלים לחותמת והשליט ולחתימתו נאלצים להמתין חודשים ואף שנים. לקרנפול (פרח הציפורן), אישה שגג ביתה דולף, נמאס לחכות לאישורו של השליט המנומנם כדי לתקן את הגג. קרנפול, בגילומה של פיירוז, מסתננת לילה אחד לארמון, גונבת את החותמת, ומאשרת "בסיטונות" את בקשותיהם של בני עמה. כשהמעשה מתגלה, היא מובאת לארמון ועומדת למשפט המושל אומר לקרנפול, ״מה חשבת לעצמך? שלא היה ביכולתי לחתום על כל הבקשות בבת אחת? אבל תפקידי הוא להאט את הזמן ולתת לו לחלוף בשקט. לתת לבתים לגדול כמו עצים, לאט- לאט. לתת לרחובות להתפתח כמו צעדי הילדים. מה קרה לנו? קמנו ולא ידענו האם זו ארצנו או ארץ אחרת״. בסוף הסיפור ממנה השליט את קרנפול לשומרת החותם בזמן שהוא ישן. אני חושב שבחברה כמו שלנו גם הזמן הוא מאבק. סופר מצרי שכתב בצרפתית, אלברט קוסרי, מפאר את העצלנות ומתאר אותה ככלי הנשק של האזרחים במלחמה נגד גזלת הזמן עלי ידי מדינת הלאום . לגמרי. לתודעת הזמן תפקיד חשוב בחילול תודעת הלאומיות ויצירת זהות קולקטיבית, כמו למשל בהקמת מגדלי השעון הציבוריים. אבל אני מדבר על הזמן באופן קצת אחר. מה שכן, באמת יש בו שימוש להתנגדות. הסופר הצ׳כי מילן קונדרה כתב בשבחי האיטיות. על כך שהאדם המודרני רוצה להתנגד לתאוצת הזמן, להתנגד לעידן מהירויות העל בו הכל קורה מיד, בהינף קליק בעכבר אפשר ללמוד אינסוף דברים, לקנות, לסחור, לעלוב בתגובות בפייסבוק וכולם רוצים דברים כאן ועכשיו. וזה כבר מביא אותנו לשאלה חינוכית: מה עושים עם זה? . האם לחנך תלמידים למיומנויות שליטה או הסתגלות? אתה יכול לפרט? מיומנויות שליטה אלו המיומנויות הפרוגרסיביות הקלסיות. למשל, יצאה תוכנה חדשה ולכן מיד אשב ללמוד אותה, אקדיש לכך שש או שמונה שעות ואשתלט על הטכנולוגיה החדשה. על פי התפיסה הזו, תפקיד בית הספר ומערכת החינוך הוא כל הזמן לרדוף אחרי ההתקדמות, לעמוד, אם לא לעלות, בקצב. לדבר הזה אין סוף. לחלופין, אפשר לעשות חינוך איטי. זו לא איטיות של אהבלים. לא איטיות במובן של עצלנות, אלא במובן של מצב תודעתי שצריך לחנך אליו. מקום של הסתגלות, של סבלנות, של צניעות. החטא הגדול של תפיסת ההתקדמות האירופאית היא שהיא מונעת מתפיסה של שליטה, שהאדם יכול לשלוט בטבע, להנדס כל דבר, וזו רק שאלה של זמן ומשאבים. אל מול זאת, יש תפיסה שאומרת: אני רוצה להיות צנוע יותר. אני לא יכול לעשות כל דבר. היום מבינים שאי אפשר להכין את הילדים לכול. אנחנו לא יודעים אילו מקצועות יהיו בעוד עשרים שנה, אז מה אנחנו מלמדים את הילדים? יש שמשתמשים בכך כדי להפחיד אנשים מכך שהעתיד לא ידוע והפרנסה שלהם לא מובטחת ולדחוף לילדים עוד ועוד טכנולוגיה, הנדסה, מדעים… בשביל לרוץ. תגובה אחרת לכך סוברת שאם אנחנו לא יודעים מה יהיה עוד עשרים או שלושים שנה, אז בואו נתמקד במיומנויות ההסתגלות, מיומנויות הבסיס. למשל? למשל, המיומנות של ההרהור. אני לא מתכוון במובן הרוחני, אלא הפילוסופי. כיצד לחשוב על דברים באופן עקבי, מהוסס אך שגם מאפשר לגבש דעה והחלטה. לכן אני בעד להשיב את לימודי הפילוסופיה לבתי הספר. כל נושא הלמידה העמוקה שצובר תאוצה עכשיו, סובב סביב דברים מאוד בסיסיים כמו כיצד לעבוד בקבוצה קטנה, כיצד לנמק טיעון בצורה מוצלחת, הסקת מסקנות, לכתוב סיכום טוב. אלו מיומנויות פשוטות שהרבה אנשים לא יודעים לבצע. יש לי סטודנטים שאני מבקש מהם לסכם מאמר של ארבעה עמודים והם מגישים לי שמונה עמודים. אני רוצה עמוד אחד וזה שהרבה מהם לא מצליחים לעשות זאת מראה שאיבדנו משהו מיכולת החזרה והשינון. לכן, בעיני, יש לשים דגש מחודש על מיומנות הסתגלות. לא הסתגלות פסיבית, אלא הסתגלות שרוצה להתפתח ולהרחיב, שעוסקת גם בשאלות מהותיות ולא רק בהוספת ידע או כלי כזה או אחר. יש פה מקום מאוד חשוב למערכת החינוך. איזו אחריות יש בתפקיד המורה או אשת חינוך בעידן בזק שלנו מול תפיסת זמן של הסתגלות? ישנה בעיה במושג אחריות היום. תדע לך, כבר לא משתמשים במילה אחריות אלא אחריותיות. אחריותיות? זו מילה? בוודאי. זה התרגום של המילה accountability. מה ההבדל בין אחריות לאחריותיות? באחריות, מוקד השליטה הוא פנימי, ובאחריותיות מוקד השליטה הוא חיצוני. מחנך שמרגיש אחריות, יש לו תפקיד. באחריותיות נלוות לזה מערכת שלמה של תגמולים ועונשים—זה מדיד, יש ציפיות ומטרות. באחריות, מה שמניע אותך זו תקווה, אתה מקווה להצלחת הילד, שיהיה לו טוב. באחריותיות, מישהו אחר מצפה ממך ואתה מצפה לעמוד באיזשהו סטנדרט. עכשיו, ברור שיש צורך באחריותיות במערכת גדולה, אבל הכוח המניע, האידיאל, צריך לבוא מבפנים, כאחריות, לא רק כדי לתת דין וחשבון מול המערכת. כתוצאה מכך, הנושא המוסרי מתעורר, במיוחד בישראל. הרי אין מוסר יהודי, אין מוסר מוסלמי. יש מוסר אוניברסלי. אנחנו צריכים לחשוף את האוניברסלי מתוך התרבויות שלנו, אשר יש בהם רגעי שפל ורגעי שיא. יש דברים בהם אנחנו מתביישים בתרבות שלנו ויש שאנחנו גאים בהם. בתנ״ך יש רגעי חסד והרג, כמו בכל היסטוריה של דת. שם הביקורת נדרשת להתייחס לזה, זו הפרשנות, וכאן נכנסת לתמונה האחריות, והאחריות היא לפרש ולבחון. מה ההבדל בין היחס של חברה מסורתית לזמן מול חברה שאיננה מסורתית? ראשית, צריך לבחון את המושג הזה, ״חברה מסורתית״. האם מי שחי ב-״חברה מסורתית״ מגדיר את עצמו ככזה? לפני רגע ישבו פה לידינו בבית הקפה קבוצה של בנות. אם היית מצלם אותן ברחוב מהמותניים ומעלה על כיסויי הראש שלהן היית יכול להדביק לתמונה את הכיתוב, ״אום אל פאחם — חברה מסורתית״. אם היית מצלם אותן מהנעליים ומעלה, על מכנסי הג׳ינס שלהם, פתאום היית מביא כותרת כמו ״אום אל פחאם — חברה במעבר״. ואם היית מצלם אותן יושבות פה בבית הקפה עם הלפטופים שלהן כמו בלונדון אולי היית מתאר אותן כחלק מחברה מודרנית לגמרי עם עכבות של מסורות. לכן, המסורות היא בעיני המתבונן. ובאותה העת, יש בלבול גדול מאוד בשימוש במושג הזה, מסורת. האם החברה הערבית בישראל היא חברה מסורתית? אני לא יודע. היא אולי חברה פטריארכלית, יש בה ממדים של שמרנות, תפיסות חזקות של דתיות, אבל מסורות? אני לא יודע… אני דווקא רוצה שתהיה חברה מסורתית במובן הטוב של המילה, שתרגיש בבית במסורת שלה. התפיסה הליברלית מלמדת שהפרט יכול להחליט האם להשתייך או לעזוב את המסורת. בא לך להיות מסורתי — אתה מסורתי. לא בא לך, אתה לא. בעיני, אנחנו שייכים למסורת. כלומר, לא רק שהמסורת שייכת לנו, אלא שגם אנחנו שייכים אליה. השייכות הזו מחייבת אותנו. אנחנו נולדים במקום מסוים והשאלה היא האם אנחנו מרגישים בה בנוח. אני יכול להודות שלקח לי הרבה זמן להרגיש בנוח במסורת האסלאמית. מדוע? כי לא יכולתי לדבר בקודים שלה. הייתי צריך לרכוש כרטיס כניסה אליה. אני גם שייך לעוד מסורות, אבל המקום בו אני מרגיש בנוח היא המסורת האסלאמית. אבא שלי עשה חאג׳ במכה, סרטים שצפיתי בהם בתור ילד, הלבוש והמנהגים של אמא, אבל זה לא היה מספיק. פעם כשהיו שואלים אותי האם אני מוסלמי הייתי עונה, ״כן, אבל״... ה-״אבל״ הזה היה כדי להגיד להם, ״אני כמוכם״ וקצת באופן מתנצל. מצד שני, יכולתי הרי לענות ״לא, אינני מוסלמי״. היה לי ברור שאני עונה ״כן״, ובכל זאת לקח לי הרבה זמן להבין מה ה-״אבל״ הזה עושה שם ועד היום אני מתמודד עם זה. מאיפה זה מגיע? ה-״כן״ שלי לא היה ברור. היום אני מרגיש יותר בטוח. למדתי בתיכון נוצרי בחיפה, ובכלל, לימודי הדת במערכת החינוך הערבית מאוד מצומצמים. אני קורא לזה ״אסלאם דל שומן״, המושג ״אומה״ נעדר לחלוטין מתוכנית הלימודים וקוטעת את הגישה של האנשים למסורות שלהם. במערכת החינוך הדתית יהודית יש מקום לחקירה ודרישה עמוקים. נגיד, מישהו אומר בוא נלמד רב קוק, וקופצים למים — שואלים מה הוא אמר, ומה בעל הסולם [הרב יהודה אשלג] חשב על נושא דומה, ובוא נביט בדוגמה הזו. להבדיל, לימודי האסלאם בבתי ספר בישראל מאוד מצומצמים ומסתיימים במאה השלוש עשרה. אין שום התייחסות להוגים אסלאמיים מודרניים כגון ג'מאל אל דין אלאפגני. מה, לא ילמדו את מוחמד איקבל? האם יש הבדל בין שמרנות לבין מסורתיות? המסורת היא הממד הפרטיקולרי אליו האדם נולד. התרבות שלו. שמרנות היא דפוס חשיבה. למשל, יש שאמרו, ועדין אומרים, שכדי להתקדם, הערבים צריכים לנטוש הכל, לעזוב את המסורות, לאמץ את המודרניות המערבית, ולהתקדם משם. מנגד יש שאמרו, ׳לא! נעזוב את המודרניות המערבית ונאחז במקורות האסלאמיים׳. ויש עמדה אחרת. שמזמינה מצד אחד לקבל את המודרנה אבל להבין אותה לא כמערבית אלא כתוצר של האנושות. גם אנחנו תרמנו לה, אנחנו מייצרים אותה ולפעמים אנחנו קורבנות שלה, כאשר הכול בה יחסי ותלוי בבעל המאה. לי יש מסורת שאני רוצה להרגיש בה בנוח, ומהמקום הזה אני מקבל את המודרנה. זוהי עמדה שהיא קצת יותר שמרנית. אני מאמין שאני חלק ממסורת, שאולי מכתיבה לי דפוסי חשיבה, שאני ביקורתי כלפי חלק מהדברים, שיש דברים שאני רוצה לשנות, אבל אני לא מעוניין להבדיל את עצמי מהמסורת שלי. אני גם לא רוצה לעשות בה מהפיכה, אלא התפתחות, וכאן הניסיון משחק תפקיד. השמרנות נותנת יותר משקל לניסיון? בהחלט. יש כמה סוגים של ניסיון, והשמרנות רואה את עצמה כמצודה ששומרת על לקחים חשובים רבים שהצטברו בעבר. הניסיון האישי הוא קצר מועד ולא יכול להיות תחליף לידע ומחשבה של דורות. יש ניסיון קבוצתי עשיר של חוכמה שאסור לאבד אותו, וגופי ידע שאתה רוצה לשמר. לכן, כשזה מגיע לחינוך, אני לא מאלה שיגידו לילד, ״תעשה מה שאתה רוצה ותגלה את עצמך״. אמנם הוא צריך לגלות את עצמו, אבל על ההורה או המחנך לתת לו את הפיגומים, את הכלים שנלמדו במשך השנים לגבי כיצד לעשות זאת. איך אפשר לשכנע צעירים, כמוני, שכל מה שמעניין אותם זה מה שעולה לאינסטגרם ולפייסבוק, שיש בכלל לעבר מה ללמד אותנו? רבים מחבריי אומרים ׳לא צריך מסורות׳. איך תשכנע אותם אחרת? העבר יכול לקצר דרך לעתיד. חלק מהתמודדות שלנו בהווה עוברת דרך העבר, כלומר, העבר איננו רק משהו ללמוד ממנו, אלא הוא עצמו הפרשנות שלנו בהווה לדברים שקרו. העבר לא קיים כקטגוריה אובייקטיבית. זו קטגוריה שעוברת את השכתוב, ההבלטה, של ההווה. לכן הפעולה הכי מודרנית, היא תיאור מסוים של העבר. הניסיון, ההעברה התרבותית, נותנת לך עומק. זה בונה בטחון באישיות, יכולות חברתיות. למשל, הדברים הכי חשובים גם בנישואין, גם בהורות, בעסקים, ולמעשה כמעט בכל דבר אלו היכולות לנהל משא ומתן, להגיע לפשרה, לנמק את העמדה שלך. אלו מיומנויות המבוססות על ניסיון. אנחנו בדרך כלל מסתכלים על הניסיון האישי שלנו, אבל למי שיש יכולת ללמוד מהניסיון של אחרים, ממה שהמסורות מקודדת ומלמדת, יש יתרון עצום. זהו יתרון שהוא גם עמוק ופנימי, אבל גם מאוד קונקרטי. מי שיודע, כי למד מהוריו וסביו או האנשים בשכונה כיצד להשיג מה שהוא חפץ בו במשא ומתן, יצליח. לכן, כששואלים אותי בן כמה אתה, אני עונה 116 שנים — סכום הגיל שלי, ושל אבי יחדיו. אולי זה קשור בכך שהנרטיב המודרני מתמקד בקטיעה, בעוד המסורתי בהמשכיות? בהחלט. הניסיון במובן הקצר, הקטוע, מתאים לרעיון הפרוגרסיבי שבנוי על השבר. המסורת בנויה על האיחוי. היא נבנית כדי לחבר אנשים. יש מסורות המאפשרות גם לרכך קונפליקטים, לרכך את הפוליטיקה, דרך הסדרים חברתיים, תרבותיים, ולא רק חוקיים. אני לא רוצה לעשות לזה אידאליזציה, אבל כן להדגיש שיש במסורות ובתרבות משהו שבא לעשות את החיבור העמוק הזה. אני אתן לך דוגמא. שאלו רבים מחסידי אומות עולם: ׳למה עשיתם מה שעשיתם והצלתם יהודים תוך סיכון חייכם? התשובה שלהם? ׳זה מה שהיינו צריכים לעשות׳. וזה הסבר מדהים מפני שהוא אומר: יש דברים שעושים ויש דברים שלא עושים. וזה הניסיון התרבותי, הסדר תרבותי, שלתוכו גדלתי ושמעצב את ההתנהגות האנושית שלי. למה אתה חושב שהרמב״ם או אלגזאלי [פילוסוף, איש הלכה מוסלמי ומיסטיקן בן המאה ה-11] התעמקו כל כך בפרטי הפרטים של כיצד להתפלל ומתי לשתוק ? יש לאלגזאלי ספר שלם לגבי מתי להגיד תודה, למי לומר תודה וכיצד לארח. אתה שואל את עצמך, מה הוא מלמד אותנו נימוסים? כיצד להתנהג ליד השולחן? לא. ההתעסקות בפרטים היא הטכנולוגיה של העצמי, אתה מאמן את הרוח והנפש שלך, את הסבלנות. המודרנה תיתן לנו תשובות לטכנולוגיה של הדברים, אבל המסורות תיתן לנו טכנולוגיה של אנשים. אלו דברים שהחינוך לא נותן להם היום מענה. מי מדבר על הדברים האלו היום בבתי ספר? לכן אנחנו צריכים להביא את הניסיון התרבותי הזה אל תוך מערכות החינוך שלנו.](https://static1.squarespace.com/static/58a47e0de58c62866b84228a/58a48a9986e6c0895895ce26/593411161b10e3af53c543c2/1499873442668/0427Tomer_Zmora_.JPG)
![‘The rabbis who speak against the enlistment of women are afraid of losing control over their public,” says Anat Rudich, a 23-year-old religious student and former intelligence soldier from Sde Yaakov. Published in the Jerusalem Post Magazine on April 20th “I simply think that they are unaware of the reality,” she continues. “They never experienced what it’s like being awoman; they never experienced being a religious woman; and they most definitely never experienced being a religiouswoman in the army.” Rudich is responding to claims made by Rabbi Yigal Levinstein, head of the pre-military academy at the settlement of Eli, who suggested that women are incapable of carrying out operational duties, that female soldiers are unattractive, and that they lose their Jewish identity in the army. Levinstein’s words stirred an already boiling pot. Defense Minister Avigdor Liberman – who has a daughter who both served in the army and is religious – threatened to cut government funding to the yeshiva in Eli unless Levinstein resigned. Shortly after this incident, campaigns against women’s service in the army popped up out of nowhere. Their causes and methods are framed somewhat differently – whether it’s Brothers in Arms, whose activists distribute flags and stickers at intersections throughout the country; Hutam, which has published an animated video; or Tzav Ehad, which promotes the rights of religious soldiers – but all seek to discourage women, especially Jewish religious women, from going into the army. However, some suggest that if you look only at the friction between the army and the rabbis from Eli, you miss half the picture. The real story is the iceberg threatening the national-religious ship: It’s a battle, they say, between mainstream and more liberal rabbis, on the one hand, and on the other, the followers of Rabbi Zvi Yisrael Thau, whose path is a mix of ultra-Orthodoxy and nationalism, something often referred to in Hebrew as hardal, the acronym for haredi dati leumi, or haredi national-religious. IT WASN’T obvious to Rudich that she would become a soldier. In her religious high school for women in Tiberias, enlisting was debated. “Some people would frown if the topic came up and ridicule girls in the army,” she tells The Jerusalem Post Magazine. She herself chose to serve, but not straight away, and was admitted to the year-long Midreshet Lindenbaum program for women like her who wanted to take another step before becoming “state property.” “The midrasha,” she explains, “was established for women who want to hone their Torah and Talmud learning skills and who are worried about going to the army.” The program has close ties with the IDF, and when its graduates enlist, they do so as a group. The difficulties of their service are softened somewhat by their relationship with the midrasha. For example, the IDF is committed to letting its rabbis visit bases once every two weeks to lead a Torah lesson, and to allowing the women to attend every one of the midrasha’s homecomings during the year. Rabbi Ohad Teharlev heads the Israeli program at Midreshet Lindenbaum. (Tragically, just hours after he spoke with the Magazine, he lost his son Elchai, a Golani Brigade soldier, during a Palestinian car-ramming attack near the settlement Ofra in the West Bank.) Teharlev – his students address him as Rabbi Ohad – says that his institute does mainly two things: It opens the Jewish bookshelf to women and it encourages religious women to serve in the army. “Some 30% of religious women enlist,” he tells the Magazine, “about 2,400 women annually. Our graduates serve primarily in the intelligence and education branches and in non-combat positions in commando units. I’m building the infrastructure to make the army accessible for religious women. I want them to stick together, and it proves itself – they take charge wherever they go and land leadership roles, as well as challenge the army.” He says the tension over religious women in the army has been going on for over 20 years, although “this current storm came about because of the kav rabbis; they are waging a war against us.” Kav is Hebrew for “line,” and kav rabbis and yeshivot adhere to the line of Thau. “The kav rabbis want to take over the country and the army. I don’t,” Teharlev says. “The conflict here boils down to the friction between two ideologies,” he continues. “They want to have separate kindergartens for boys and girls, and discourage women from achievement, and we are interested in a healthier society. We say to women: Go study, take more responsibility. Responsibility is empowering. My daughter, for instance, was an Education Corps soldier and she oversaw a course of over 200 girls.... [The kav rabbis] are afraid that the army empowers women, and this is why those such as Rabbi Thau or Rabbi [Shlomo] Aviner picked this fight against us and the army.” Yet another reason for the tension is a change in IDF regulations implying that yet more positions will be opened to women. One of the concerns expressed by an interviewee who preferred not to be mentioned by name was that “these new regulations will force religious [male] soldiers to serve in co-ed combat units, something that can be problematic.” Teharlev, however, maintains that service in co-ed combat units is voluntary. He mentions that he and 11 other rabbis, including kav adherents such as Rabbi Eli Sadan, head of the yeshiva at Eli, recently had a three-hour meeting with IDF Chief of Staff Lt.-Gen. Gadi Eisenkot. Eisenkot listened carefully to their concerns and assured them that no soldiers would be forced to serve in co-ed combat units. LEVINSTEIN, A KAV rabbi, didn’t upset just the general public. He also upset women in his own community. Some found his statements against female soldiers offensive and said he should not judge the Jewishness or religiousness of such women. Following these statements, Sadan appeared in a 15-minute video. He explained that Levinstein, whose pre-military academy operates under the auspices of his yeshiva, did not mean what he had said. He also laid out the yeshiva’s agenda. Women, Sadan said, have many talents but should focus on making a Jewish home. They shouldn’t take up positions where they might “take lives,” but should “give lives.” He added that he thought women were not fit to fight. Interestingly, he acknowledged the contributions of women to the armed struggle for statehood and mentioned Russian pilots who in World War II “tailed German bombers.” He went on to say that “when there is no other choice, you do everything,” implying that times had changed. Sadan tells the Magazine that yeshivot are not about changing the face of the Israeli society, but about “strengthening our own core beliefs” and “encouraging people from the religious-Zionist sector to integrate into all walks of Israeli leadership.” He says that many of his students express worries about the new situation, telling him: “How do you encourage us to go to combat units when you know how dangerous it is?” He adds that today, the danger is even greater “when the army mixes men and women.... For unmarried, 18-to-21-year-old guys, these are spiritual challenges that require much bravery.” Tehila Friedman Nachalon, former director of Ne’emanei Torah Va’Avodah, a national-religious movement that hopes to “forge a sector of Judaism that successfully integrates a halachic lifestyle with active engagement in Israeli society,” tells the Magazine that the conflict is three-fold. “There is the issue of enlisting religious women in general and the issue of integrating more women into combat units,” she says. There is also the issue of religious men serving together with women. “It’s difficult to figure out the real details about this story, and the army is doing a very bad job in explaining it to the public,” she says. Friedman Nachalon adds that the issue has a lot to do with tensions within the national-religious camp. “Women have been serving in the Border Police for years, and no one has said a word because these women aren’t from the national-religious sector and are mostly of Mizrahi decent,” she says. “There are complexities. There are issues. But these are tensions that should be managed, and the kav rabbis want to start a fire....” At the center the issue, Friedman Nachalon maintains, is how to treat women. “Some see women as a threat, others as potentially able to mend the wounds of Judaism. There is an approach that says that God doesn’t speak to us only through Halacha, but also through the changes that happen in the world. Rav Shagar said that perhaps feminism is such a light that is making this world a better place,” she explains, referring to the late Rabbi Shimon Gershon Rosenberg, a beloved national-religious figure who was known by the acronym for his initials. The IDF, meanwhile, apparently sees itself as being under attack and is so unsettled by these campaigns that its spokesperson’s unit, despite repeated requests, did not provide an interviewee for this article. ‘The best place to make conceptual changes’ Two weeks before Passover, the Brothers in Arms campaign worked its way throughout the country, claiming to be fighting “in favor of strengthening the IDF” and against integrating women into combat positions, something its volunteers say “weakens” the military. The campaign is well funded – it can afford to send out youngsters, give away flyers, put up a website and hire an expensive PR firm – but the face or faces behind it remain masked. Ofer Inbar, deputy director of Lerner Communications, which also advises Jerusalem Mayor Nir Barkat, was hired to develop strategy for Brothers in Arms. He tells the Magazine only that the people behind the campaign are “15 IDF officers, some of them still in the army,” and that they range from “company commanders to brigadiers.” Soldiers of any rank on active duty are prohibited by law from participating in any kind of political activity, which is probably one reason for the secrecy. Another reason, Inbar explains, is that the strategy is to make the campaign look like it is “energized from the bottom up, not top to bottom.” Asked if he personally objects to women serving in the army, he replies that he will encourage his 11-year-old daughter to enlist, just not as a combat soldier. Another high-profile organization is LIBA, which describes itself as working to change the religious face of Israeli society. It was founded two years ago by students from yeshivot that identify with Rabbi Thau. Its official address is the home of one of its members. Ohad Cohen, one of the founders, lives in Eli, where Levinstein’s pre-military academy and Sadan’s yeshiva are located. Cohen tells the Magazine that he has a “spiritual relationship” with the yeshiva even though he was never astudent there, and adds that LIBA shares the same values as the yeshiva. Oren Hening, another founder, describes his job as “meeting with politicians and doing political things.” He clarifies LIBA isn’t speaking up about the enlistment of women in general. “I won’t say that we are for it because we are against it, but this is not what the center is about,” he explains, adding that the group is “against the changes in the status quo about mixing men and women in the army” and “against the order that says that men and women are alike” and can serve together. “The army is a tool for educational change,” he emphasizes. “The best place to make conceptual changes in Israel is the army.” Another founder is Jerusalem teacher Yehuda Vald, who tells the Magazine that LIBA is cooperating with many other organizations on campaigns to discourage women from serving in the IDF. Hening says LIBA’s rabbinical advisers were students of Thau. When the question of funding comes up, there is a lack of willingness to provide details even though NGOs by law are required to report donations. A defining feature of all the campaigns against women’s service in the army is that they are almost exclusively run by men. ABIGAIL BLAS, originally from the Upper West Side of Manhattan, served as a combat soldier in the IDF and has adifferent story to tell about army service and keeping your religious identity. She volunteered to serve in the Artillery Corps and commanded an operational team safeguarding the northern border. Blas tells the Magazine that it was “hard” to be religious in the army and that the challenges she faced were very similar to those faced by the religious men, with one caveat: “It’s less obvious that I’m religious since men wear a kippa.” Her worries as a religious soldier were that she didn’t have time to catch up with friends and family, and on Shabbat, she was unable to use the phone – the difficulties that religious men also experience. “Sometimes there would be an operation over Shabbat, since it’s a 24/7 kind of job, but it doesn’t mean you stop being religious,” she says. She sympathizes with those who worry about female soldiers and their ability to remain religious while in uniform. “I understand the worry. It’s legitimate to think that three years may change you. But people change all the time and in different places,” she says. “The thing is, my identity is mine. And the same things I cared about then – keeping Shabbat, praying, kashrut – I still care about,” she continues. “If anything, the army reassured me of why this is important. You see so many different kinds of people from various backgrounds, and it gives you motivation to be yourself. Those who are against it just lack the knowledge. They were never in my shoes. They never will be.”](https://static1.squarespace.com/static/58a47e0de58c62866b84228a/58a48a9986e6c0895895ce26/58fe0936bebafbbe9cc73e0f/1499872609618/img680655.jpg)
